Page 2 - מפיק מרגליות ויקהל פקודי תשפא

‫שבת למורא אב לומר‪ ,‬אע”פ שהזהרתיך על מורא אב‪ ,‬אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו’‪ ,‬עכ”ד רש”י‪.‬‬ ‫על הפרשה ועל הדף‬

‫והקשו מפרשי התורה‪ ,‬שהרי בפרשת ויקהל כתב רש”י דהקודם הוא עדיף ולכן הקדים אזהרת שבת לציווי‬ ‫הרה"ג רבי מאיר מרגלית שליט"א‪ ,‬מחבר ספר 'מאיר נתיבים'‬
‫ששת ימים תעשה מלאכה‬
‫המשכן לומר לך ששבת עדיפא‪ ,‬וא”כ היאך למדים מהפסוק ‘איש אימו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו’‬
‫המהרי”ל דיסקין שואל מדוע כתוב ‘ששת ימים תעשה מלאכה’‪ ,‬וכי חייב לעשות מלאכה בששת הימים‪ ,‬ועוד‬
‫דלא ישמע לאביו‪ ,‬אדרבא הרי שם הקדים כיבוד אב לשבת וא”כ צריך להיות דאביו קודם לשבת‪ ,‬שהרי הוא‬ ‫מהו פשר הלשון ‘תעשה’ מלאכה‪ ,‬דמשמע תעשה מעצמה‪ ,‬וביאר‪ ,‬דכאן הרי מדובר על מלאכת המשכן לומר לך‬
‫שאינה דוחה שבת‪ ,‬ואמרינן במדרש [בזוהר ריש פקודי] דמלאכת המשכן היתה בדרך נס‪ ,‬דמיד שהיה נותן ידו‬
‫קודם בפסוק‪.‬‬ ‫אל המלאכה היתה נגמרת המלאכה ע”י מלאך שהיה מסיימה‪ ,‬וא”כ היה צד להתיר מלאכת המשכן בשבת כיון‬
‫דהוי שנים שעשאוה ופטורים ואינה חמורה‪ ,‬לכן באה התורה לומר לך דששת ימים תעשה מלאכה‪ ,‬דאמנם כל‬
‫ולדברינו יש לומר נפלא‪ ,‬דכיון שהפסוק של מורא אביו שאומר לו לחלל שבת אין בו מיתה [כיון שהוא כשנים‬ ‫הששה ימים המלאכה נעשית גם ע”י המלאך הגומר בה והוי שנים שעשאוה‪ ,‬אבל בשבת אינו כן כיון ש’שבת‬
‫שבתון לה’‪ ,‬כלומר‪ ,‬גם אצל הקב”ה יש שבתון ואין את המלאך המסייע ואין כאן שנים שעשאוה‪ ,‬ונמצא שעושה‬
‫שעשאוה מחמת ציווי אביו וכמשנ”ל]‪ ,‬א”כ פשיטא דאם סמכה תורה שבת למורא אב‪ ,‬באה לומר שאינו דוחה‬
‫כל המלאכה לבדו וחייב מיתה‪ ,‬ולכן אינו דוחה שבת‪ .‬עכ”ד המהרי”ל דיסקין‪ ,‬ודפח”ח‪.‬‬
‫שבת‪ ,‬דלולי קרא פשיטא שידחה את השבת‪ ,‬שהרי עומדים לפניו מורא אב ואיסור שבת שאין בו מיתה‪ ,‬והרי‬ ‫אין לקיים המצוה גם כשהאיסור נעשה בשנים שעשאוה‬

‫הוא כיכול לקיים שתיהם‪ ,‬ועל כרחך דאם סמכום‪ ,‬לומר לך שלא ישמע לאביו‪.‬‬ ‫וכדברים האלה מצינו במשך חכמה בחידוש שראה בחלומו [ועוד פעמיים הביא בספרו דברים שנתחדשו לו‬
‫בחלומו בויקרא יט’ יח’ ובדברים יא’ יב’] דביאר מדוע בעשרת הדברות כתוב ‘שמור את יום השבת לקדשו’‬
‫היאך מצות הסיבה נדחת מפני כבוד אביו‬ ‫בלשון יחיד‪ ,‬ואילו בפרשת בהר [ויקרא כו ב] כתוב ‘את שבתותי תשמורו ומקדשי תראו’ בלשון רבים‪ ,‬וביאר‪,‬‬
‫דבעשרת הדיברות התורה מדברת על עיקר דין שמירת שבת שעונשה במיתה‪ ,‬וזה שייך רק בעושה יחידי ושנים‬
‫הקוה”ע [סימן יז’ אות ב’] הקשה דאמרינן בפסחים בן אצל אביו אסור להסב אם אינו מוחל לו [או”ח תעב’‬ ‫פטורים ולכן כתוב ‘תשמור’ דרק ביחיד חייב מיתה‪ ,‬אבל בבניית המשכן שבאה התורה לומר שאינו דוחה‬
‫שבת‪ ,‬ע”כ מחדשת התורה דאף ששנים שעשאוה פטורים‪ ,‬אפ”ה אין לבנות המשכן בשנים‪ ,‬ולכן בכל המקומות‬
‫ובמשנ”ב סקי”ד]‪ ,‬ולכאו’ מאי שנא הסיבה מכל המצוות דאפילו מצוות דרבנן אינם נדחות מפני כיבוד אב‪ ,‬ואם‬
‫שהוזכר בניית המשכן נאמר שמירת שבת בלשון רבים‪.‬‬
‫תאמר דהוי קלון לאביו ולכן לא יסב ללא רשותו‪ ,‬א”כ גם לא מועיל מחילה‪ ,‬דרק כבוד האב ניתן למחילה ולא‬ ‫[וכעין זה יש בביאור הפסוק ‘לא תוציא מן הבשר חוצה ועצם לא תשברו בו’‪ ,‬תוציא לשון יחיד ותשברו לשון‬
‫רבים‪ ,‬דלענין הוצאה כיון דילפינן הוצאת פסח מהוצאת שבת על כן כמו שבשבת שנים שעשאוה פטורים כמו”כ‬
‫בזיונו‪.‬‬ ‫בפסח שנים שעשאוה פטורים ועל כן כתוב לא תוציא דרק אז חייב‪ ,‬אבל לענין שבירת עצם גם שנים חייבים דלא‬
‫ילפינן זה משבת‪ ,‬ועל כן נאמר ועצם לא תשברו בו ואפילו שנים חייבים בשבירתו [וכן הובא בהר צבי לרצפ”פ‪,‬‬
‫הסיבה כשאביו מקפיד – הסיבה באיסור או שאינה הסיבה‬
‫והובא מחתן הכלי חמדה בשם הגר”ש אב”ד פד”מ]]‪.‬‬
‫ויש לחקור‪ ,‬מטעם מה אין להסב בפני אביו‪ ,‬האם להסב הוא עבירה והוי כמצוה ועבירה יחדיו‪ ,‬או דבפני אביו‬ ‫אין לקיים המצוה גם ע”י אב ובנו‬

‫לא חשיבא הסיבה‪ ,‬דהסיבה בפני מי שצריך להיות מוראו בפניו לא חשיבא הסיבה ואף אם יסב אינה מצוה כלל‪,‬‬ ‫בדרך זו דאיירי בשנים שעשאוה‪ ,‬יש לבאר במצות כיבוד אב ואם‪ ,‬על הפסוק [ויקרא יט’ ג’] ‘איש אמו ואביו‬
‫תראו ואת שבתותי תשמורו’ דילפינן מהסמיכות לומר לך דאם אמר לו אביו לחלל את השבת לא ישמע לו‪ .‬דגם‬
‫ונפק”מ‪ ,‬ונראה לומר כהצד השני דבפני אביו אינו מעשה הסיבה כלל כיון שבמקום אביו שיש עליו לירא ממנו‬
‫פסוק בא לחדש דאפילו בשנים שעשאוה לא ידחה מורא אב לשבת‪ ,‬וכמו שנבאר לקמן‪.‬‬
‫א”א להחשיב הסיבתו להסיבה‪ ,‬ונמצא שמה שאינו מיסב במקום אביו אי”ז דחיה מחמת אביו‪ ,‬אלא דמסיבת אביו‬ ‫מדוע אמירה לעכו”ם בשבת אינה מדאו’‬

‫לא חשיב הסיבה וממילא ישיבתו בהסיבה הוי זלזול‪ ,‬אבל לאחר שמחל לו אביו הסיבתו הסיבה והוי מצוה ולא‬ ‫דהנה‪ ,‬ידועה הקושיה [בנתיבות שמח’ סק”ד והקדימו הפנ”י ס”ג]‪ ,‬מדוע אמירה לעכו”ם בשבת היא רק שבות‬
‫מדרבנן‪ ,‬והרי מדאו’ יש שליחות לעכו”ם לחומרא וא”כ לחייב משלחו שהרי כל היכא שאין השליח בר חיובא‬
‫זלזול‪ ,‬ואין הביאור שמוחל על כבודו‪ ,‬אלא דמחילתו עושה דאינו מקום אימה ופחד ומחשיבתו למעשה הסיבה‪,‬‬ ‫יש שליחות לדבר עבירה וחייב המשלח‪ ,‬ובקהילות יעקב [ע”ז סימן ח] תירץ באופן מחודד‪ ,‬דכיון שיש האומרים‬
‫[תורי”ד הסמ”ע והש”ך] דכל היכא דיש שליח לדבר עבירה מתייחסת העבירה גם לשליח ולא רק למשלח א”כ‬
‫וממילא הויא מצוה ואינו זלזול [ואכן בב”ח כתב דלא מועיל מחילה בסתמא אלא צריך למחול לו במפורש‪,‬‬ ‫חשיב כשנים שעשאוה דפטור‪ ,‬ואף דמדרבנן אסור מ”מ כיון שאין שליחות לעכו”ם אלא מדרבנן‪ ,‬הרי זה שבות‬
‫דשבות ומותר‪ ,‬ועל כן הוצרכו לתקן איסור אמירה לנכרי מדרבנן‪[ .‬אמנם‪ ,‬בסוף הסימן כתב הקה”י‪ ,‬וידעתי‬
‫ולדברינו אתי שפיר דרק בזה נהפך ממעשה זלזול למעשה הסיבה]‪.‬‬ ‫שמש”כ כאן דהוי כשנים שעשאוה יש לפלפל ולהשיב דלא דמי וכו’‪ ,‬וכן הובאה סברה זו באגר”מ [חו”מ ח”א‬
‫פג’] בשם ר’ שלמה לנדא גאב”ד סטראבין דכל ע”י שליחות חשיב כשנים שעשאוה ופטור והאגר”מ חלק עליו‪,‬‬
‫פתיחה לחומש ויקרא – הסכמת הרשב”א לפירוש האור שמח‬
‫וכן סברה זו הובאה בחלקת יואב או”ח יד’]‪.‬‬
‫ואגב מה שהבאנו את חידוש המשך חכמה שראה בחלומו‪ ,‬אציגה נא כאן חלום נוסף של בעל המשך חכמה‬ ‫קושית החזקוני‬

‫על פרשת ויקרא הבעל”ט‪ ,‬ושהסכימו עימו מן השמים‪ ,‬וכך היה המעשה [הובא בהקדמה לספר ‘מקור ברוך’‬ ‫וברוח זו יש ליישב קושית החזקוני [ויקרא יט ג’ וכן בבעלי התוס’ עה”ת]‪ ,‬דהקשה למה צריכה התורה לחדש‬
‫שאם אמר לו אביו לחלל את השבת לא ישמע לו‪ ,‬והרי אביו אינו ‘עושה מעשה עמך’ ואין צריך לכבדו‪,‬‬
‫לר’ נחום ברוך גינזבורג רבה של ינובה‪ ,‬במהדורה החדשה]‪ ,‬פעם נכנס בעל התורה תמימה לאור שמח וראה‬ ‫והאחרונים ביארו קושיתו‪ ,‬דכיון שהבן מחלל שבת בשליחות האב ובציוויו‪ ,‬והרי הוא כחצר דמותיב בה בעל‬
‫כרחה דיש שליח לדבר עבירה‪ ,‬והמעשה מתייחס לאביו ואביו כמחלל שבת שאינו עושה מעשה עמך‪ ,‬ולפי היסוד‬
‫שצהלתו על פניו ושאלו לפשר הדבר‪ ,‬ואמר לו האו”ש שכעת נתמנמם מעט וראה בחזיונו את גדולי הדורות‬ ‫לעיל דע”י שליחות חשיב שנים שעשאוה‪ ,‬נמצא דלולי קרא היה חייב לשמוע בקולו כיון שאינו באיסור מיתה‬
‫אלא כשנים שעשאוה ואין בו מיתה‪ ,‬וא”כ נמצא דהפסוק ‘איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמורו’ קאי על‬
‫בישיבה של מעלה שאומרים דחסר בעולם מי שמכוין אל האמת‪ ,‬עד שקם הרשב”א ואמר ‘בדוינסק יש רב אחד‬
‫שנים שעשאוה ואפ”ה שלא יעשנה [וכ”כ בפרד”י יתרו כ’ יב’ ובכלי חמדה פ’ קדושים ב’]‪.‬‬
‫שלומד תורה ומכוין לאמת’‪ ,‬וזאת מכיון‪ ,‬דבשו”ת שלו הקשה הרשב”א [רעו’] על מה דאמרינן בחולין [כב‪].‬‬ ‫הקודם בפסוק ‪ -‬דוחה או נדחה‬

‫דצריך פסוק מיוחד לומר לך שעולת העוף קרבה רק ביום‪ ,‬ואף דחטאת העוף גם אינה קריבה אלא ביום‪ ,‬מ”מ‬ ‫ולפי”ז יש ליישב קושית המפרשים [הכלי יקר‪ ,‬הרא”ם ועוד] דבפרשת ויקהל כתב רש”י [בשם המכילתא לה’‬
‫א’] ‘הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינה דוחה את השבת’ ואילו בפרשת קדושים [יט‬
‫היה צד לומר דעולת העוף קריבה בלילה‪ ,‬קמ”ל‪ .‬והרשב”א כתב שם דזו גירסא משובשת‪ ,‬דמאי שנא חטאת‬ ‫ג] על הפסוק ‘איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו’ כתב רש”י שם [מהגמ’ ב”מ לב‪‘ ].‬סמך שמירת‬

‫העוף מעולת העוף‪.‬‬

‫ובמשך חכמה [ויקרא ה ז] ביאר הגמ’ על פי דברי האבן עזרא‪,‬‬

‫דכתב מדוע עני שאינו מביא בהמת חטאת מביא שתי עופות אחד‬

‫קרן אורה ‪ -‬הדף היומי‬ ‫לעולה ואחד לחטאת‪ ,‬דבשלמא עוף לחטאת מובן אבל מדוע מביא‬

‫עוזרים לכם לסיים את הש"ס!‬ ‫עוף לעולה‪ ,‬וביאר דכיון שבחטאת בהמה יש בשר ואימורים‪,‬‬
‫וא”כ חטאת העוף היא כנגד בשר החטאת אבל מה יהיה כנגד‬

‫יש לך שאלה על הדף? חוסר בהירות?‬ ‫האימורים שעולים על המזבח והרי בחטאת עוף אין אימורין‪ ,‬ועל‬
‫סתם מתקשה בקטע גמרא?‬ ‫כן מביאים עולת העוף שכולה נקטרת ע”כ מזבח וזה בא במקום‬

‫יש מי שיעזור!‬ ‫האימורים‪ .‬ולפי”ז אמר הכהן הגדול מדוינסק‪ ,‬דאתי שפיר מדוע‬
‫בעינן קרא שעולת העוף קריבה דוקא ביום‪ ,‬דכיון שבאה במקום‬

‫המוקד הטלפוני לשאלות על הדף היומי‬ ‫אימורין היה הו”א לומר דקריבה בלילה כשאר הקטרת אימורין‪,‬‬
‫ועל כן בעינן קרא‪ ,‬ואין זה גירסא משובשת כהרשב”א‪ ,‬ועל כן‬
‫‪04-6641505‬‬ ‫אמר הרשב”א דיש אחד שיושב בדוינסק ומכוין לאמת‪ .‬והדברים‬

‫מבהילים‪.‬‬

‫ניתן לקבל את העלון ישירות למייל‬
‫נא לפנות לכתובת‪kerenora456@gmail.com :‬‬

‫המשך מעמוד קודם‬ ‫מעשה רב‬
‫התגברת על יצרך ולקחת שוחד‪ ,‬שמא משלמים לך 'מהצד'‪.‬‬ ‫עימו‪ ,‬ומבקש להפקידו אצלו‪ .‬באותו רגע הבחין שנתכרכמו פניו של חותנו‪.‬‬
‫השלמכוח לעיתמפוי‪.‬לחה‪,‬שיב‪,‬שבשומלאסעדובדרה‪,‬מוההטהכ"זעירסואאוהתו‪.‬שפאנימתחיןמיומעאיט‪,‬נםאךעיעמווברכותתמוהלשעשולת‪,‬שווםל‪.‬א נשיוכבראישןינוהיו‪.‬א אמויהתור להניטת"וזחלבהעפיירג אהגתדוחלהש‪.‬שואךתיוכסשףל מחנימןיו?‪ .‬נסירפתרמושבהנויאהחקוהשילשהעללגייעיסניו‪,‬עבווהרורופאאת ההמסקכוומםי ההגפדנולה‬
‫הדרוש‪ ,‬ועתה הוא בדרך לאותה עיר‪ .‬מששמע הב"ח כך ‪ -‬נרגע‪ ,‬ופניו לא היו לו עוד‪.‬‬ ‫אמלשרחאמיהו בשכגבםודבמהורצאאויי וששבאתלו‪,‬פנימוהשפלשחעימויומנהותחרוטאכתעיו‪,‬סומתהוחחרתיוהמואתף‪ ,‬להגאדיוכלולהזלהה?תאפק יותר‪ .‬פנה‬
‫על דרך אגב נעיר שמהסיפור מוכח שעד אותו רגע לא ידע הב"ח כיצד נקרה 'פתאום' הט"ז‬
‫לביתו‪ ...‬הוא לא סבר שיש צורך להשחית מילים על דבר שאינו נצרך‪.‬‬ ‫כאסמףר?לוהלחאמיוא‪,‬יןכהשוראאייכתוילשילחשסוביךדךממסכשוכוםרכתסףהרכעהבגדושלה‪,‬ו 'אנהימהקבללי משהחוקרהיבלעהי‪.‬נייחם'ש‪.‬שמתהיי‪,‬כןשימשאללראב‬

‫[מתוך הספר 'מפיק מרגליות']‬