Page 29 - פיקסל פריים 48ע
P. 29
מרחק של שעה נסיעה מהבית, האנשים השקופים של דרום תל אביב
ונדמה היה כאילו חציתי יבשות אל מקום שבו אין חוקים.
3שעות של הליכה בדרום העיר נראו לי כמו מסע למדינת עולם
שלישית.
פליטים מאיימים עליך במבט,אך במבט עמוק אל תוך עיניהם ,לא
קשה לזהות את הפחד האוחז בהם.
הם מאיימים עליך,אך בו זמנית הם מרגישים מאוימים מעדשת
המצלמה המכוונת לעברם.זו שאולי תנציח אותם.זו שאולי תנציח
את הרגע הזה שהם לא רוצים לזכור.
אלו הם אנשים מחוסרי כל.
פליטים מאזורי העוני והפשע בעולם,
ונרקומנים חסרי תקנה.
הרחוב הוא הבית שלהם,
פינות הרחוב הם החדרים,
והקרטון הוא מזרן.
סמים קשים עושים את דרכם מיד אחת לאחרת,
אנשים מזריקים ומסניפים בתוך ההמון וכהרף עין,
והזנות היא חלק בלתי נפרד מהנוף הדרום תל אביבי המסורתי.
אני מביט בהם ,ואז בעוברי האורח,
מנסה ליצור את החיבור ביניהם,
ואני מוצא את עצמי מתקשה.
אני בוחר להתרכז באנשים השקופים,
אלו שצמאים למעט תשומת לב,
אלו שרובנו לא רואים בכלל.
אני בוחר להתבונן בהם מבעד לעדשת המצלמה.
שם ,בפנים ,הכל מועצם יותר.
בתוך העינית אני נוכח,
אך בו זמנית אני מנותק משאר הסביבה שלי.
כאילו שאני נמצא בתוך עולם משלי,
רואה את מה שאחרים לא,
ולוכד את אותם הרגעים שבהם אני מזהה כאב.
אני ניגש אליהם בעדינות,
מבקש בלב להיכנס אל תוך עולמם הפרטי,
מנסה להבין את סיפור חייהם דרך העדשה.
30
