Page 2 - מפיק מרגליות תזריע מצורע תשפא
P. 2
מקור לטומאת לידה בטומטום ואנדוריגונוס לשיטתיהו על הפרשה ועל הדף
והנה ,מצינו דנחלקו רבנן ור”ש מהיכן למדים לרבות טומטום ואנדרוגינוס דטמאה לידה בלידתם ,דרבנן ילפינן מהפסוק הרה"ג רבי מאיר מרגלית שליט"א ,מחבר ספר 'מאיר נתיבים'
טומאת לידה – טמא מת
‘ואם נקבה תלד’’-נקבה אין לי אלא נקבה מנין לרבות טומטום ואנדרוגינוס ת”ל נקבה ‘תלד’ וטמאה אין הדבר תלוי אלא
רש”י בריש הפרשה מביא את דברי המדרש ‘אמר ר’ שמלאי כשם שיצירתו של האדם אחר כל בהמה ועוף במעשה
בלידה’ עכ”ל .אמנם רבי שמעון לומד זאת מהפסוק ‘לבן’ מכל מקום ‘לבת’ מכל מקום .ויש לבאר הענין. בראשית כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף’ עכ”ל ,כלומר בא לבאר מדוע הובא טומאת אדם אחרי פרשת
הבע”ח הטמאים [שהובאו בפרשת שמיני] .ותימה ,דסדר בריאתם היה בתחילה האיש ואח”כ האשה ,וא”כ מדוע הובאה
חילוק הלשונות ‘בן’ או ‘זכר’ – המלבי”ם
קודם טומאת אשה ואח”כ טומאת האיש ,וכה”ק התוס’ עה”ת.
בספרא אות ד’ וכן בירושלמי [פסחים פ”ב ה”א] אמרינן ‘וילדה זכר’’-לרבות את המת’ ויש לעיין היכן מצינו כאן ריבוי טומאת יולדת – מחמת הלידה או הולד
אפילו מת ,וביאר המלבי”ם [בתורה והמצוה על הספרא פי”ב אות ד’] שהלימוד הוא מדכתיב ‘זכר’ ולא כתיב בן ,ומבאר, והנה יש לחקור חקירה גדולה בטומאת לידה ,האם הטומאה באה מחמת הלידה ועצם יציאת הולד והיפרדותו מאימו היא
מטמאה את אימו ,או דהטומאה באה מחמת הולד דביציאתו מן האם הרי הוא מטמא אותה ,והרי זה כטומאת ראיה הנעשית
דכל מקום שכתוב זכר או נקבה הוא בחינה עצמית שאינה קשורה להמשך והתרבות אלא מציאות של זכר ונקבה ,משא”כ
ע”י הולד עצמו [וכלשון הר”ן בנדה לז .ד”ה ‘אמר אביי’].
היכא שכתוב בן או בת ,היינו ההמשכיות והקשר בין הדורות ויש כאן דבר חי המהוה המשך קישור ו’בניה’ מלשון ‘בן’, [ונביא כהקדמה קצרה את הגמ’ בנדה מ ,.דאמרינן התם ‘יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה ור”ש אומר
הרי זה כילוד’ ,ומקשינן ‘מאי טעמייהו דרבנן-דאמר קרא ‘אשה כי תזריע וילדה זכר’ עד שתלד ממקום שמזרעת [ולא
ומכיון דכאן אמרה תורה ‘זכר’ בא לרבות אפילו שהיה מת ולא היה ממנו בנין ,עד כאן תורף דברי המלבי”ם [והובא יוצא דופן] ור”ש ההיא [קרא בא ללמדנו] אפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה-אימו טמאה לידה ,ור”ש מאי טעמיה
[דיוצא דופן הוי ולד] אמר קרא ‘תלד’ לרבות יוצא דופן ,ורבנן הרי מיבעי ליה לרבות טומטום ואנדרוגינוס ,ורבי שמעון
בתורה תמימה כאן אות ו’]. נפקא ליה ‘לבן’ לבן מכל מקום ‘לבת’ לבת מכל מקום ,עכ”ד הגמ’ .מצינו דנחלקו רבנן ור”ש בשתי הלכות לדינא [יוצא
דופן ,ונימוק הולד וילדה כעין שהזריעה] ,ובטומטום ואנדרוגינוס כו”ע מודו דאימו טמאה לידה ,אלא דפליגי מה מקורו,
חילוק הלשונות ‘בן’ או ‘זכר’ – המשך חכמה
דרבנן ילפינן ‘מנקבה תלד’ ור”ש יליף מ’בן’ ‘בת’].
לימוד נוסף הנלמד משינוי הלשון בין ‘בן’ או ‘זכר’ ,כתב המשך חכמה בדעת רבנן שלמדו מהפסוק ‘בן’ לחייב על כן בן מחלוקת ר”ש ורבנן ביוצא דופן – תליא בחקירה זו
נחלקו רבנן ור”ש ביוצא דופן [נדה מ ,].דרבנן ס”ל דיוצא דופן אינו מטמא טומאת לידה ,ורבי שמעון ס”ל דמטמא טומאת
ובן ,לומר לך דחייבת לישב ימי טומאה על כל בן ובן [לאחר ימי מלאות] ואפילו ילדה חמשה בנים חייבת על כאו”א .ויש לידה ויליף מדכתיב ‘תלד’ לרבות יוצא דופן ,והיינו שגם זה נחשב לידה ,דכל יציאת עובר מאימו חשיב לידה.
ונראה דשורש מחלוקתם תליא בחקירה לעיל ,דר”ש סבר דטומאת יולדת היא מחמת היפרדות הולד מאימו ,ואין נפק”מ
להבין היאך ילפינן מלשון ‘בן’ דחייב על כל בן ובן ,וביאר המשך חכמה שלשון בן ,הינה היחסיות לאם ,וכל אחד יש לו היאך יצא והרי היא טמאה לידה ,אבל רבנן ס”ל דהטומאה היא מחמת הולד שמטמא אימו כעין טומאת ראיה ,וכיון שלא
יצאו ממקומם הרגיל אינה טמאה טומאת ראיה[ .ובצפנת פענח גם ס”ל דהיא מחלוקת רבנן ור”ש ובאופן אחר ,ועי’ צ”פ
התייחסות לאימו ,והרי הוא יחיד לאימו ,ולכן חייבת על כל אחד ואחד ,אבל אם היה כתוב ‘זכר’ לשון זו כוללת את כל
איסורי ביאה פ”ד ה”א ,ובריש פרשתן].
המין ולא היינו יודעים שחייבת בקרבן על כאו”א. בתורת כהנים משמע דהטומאה מחמת הולד
וכן מצינו בתורת כהנים [בדעת רבנן] דטומאת יולדת נגרמת מחמת הולד [ולא מחמת הלידה] ,דאיתא התם ‘וטמאה’-היא
ריבוי טומטום ואנדרוגינוס כ”א לשיטתו טמאה ואין הולד טמא-והלא דין הוא ומה אם שהולד גרם לה טומאה הרי היא טמאה הולד שגרם לטומאה אינו דין שיהיה
טמא’ ,עכ”ל ,כלומר ,שהיה הו”א דכיון שהולד הוא המטמא את אימו א”כ גם הוא יהיה טמא ,קמ”ל [אבל אם הטומאה
ויש להוסיף בדברי המשך חכמה בחילוק בין בן ל-זכר ,דלשון ‘זכר’ היינו לשון עצמי שאין לו קשר לאימו ולא מוזכר
היא מחמת הלידה אין מקום להו”א זו].
בו את מקום מוצאו ולא טמון בשמו מהיכן בא ,ואילו לשון בן הינו לשון של המשך וקשר בין הבן לאימו והרי הוא בנין ומ”מ לפי”ז אתי שפיר ,מדוע בריש הפרשה הובאה טומאת לידה ,כיון שבתחילה הובא לידת זכר ,וכיון שלתורת כהנים
[לרבנן] הולד הוא מטמא את אימו טומאת לידה ,נמצא שהתחילה הפרשה בטומאת זכר המטמא את אימו ,ואחר כך טומאת
לאימו והמשכיות שלה ,ומשפיע על אימו ,כיון שבא מכוחה.
נקבה המטמאה את אימה.
ולפי”ז ,רבנן דס”ל דטומאת לידה הוא מחמת הולד המטמא את אימו ביציאתו ,ע”כ לומדים מהפסוק ‘נקבה תלד’ דאינו מחלוקת ר”ש ורבנן בולד שנימוק – תליא בחקירה זו
המרחשת ח”א סימן לז’ ביאר דאזלו רבנן ור”ש לשיטתם במחלוקת נוספת ,דבנימוק הולד ס”ל לר”ש דולד שנימוק
מחמת הקשר עם האם אלא ‘נקבה תלד’ ,אבל רבי שמעון דס”ל שטומאת לידה היא מחמת היולדת שנטמאת בפרישת ונימוח-אימו טמאה לידה [נדה מ .כו ,].ויליף מקרא ‘אשה כי תזריע’ דאפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה-אימו טמאה
לידה ,ורש”י כתב דרבנן לא פליגי עליה וגם הם ס”ל דנימוק הולד אימו טמאה לידה [אלא דלא צריכי קרא] ,אמנם
הולד מגופה ושם יולדת עליה ,א”כ מרבינן לטומטום ואנדרוגינוס מקרא ד’בן’ מכל מקום [וכן ‘בת מכל מקום]’ ,לומר התוס’ [נדה יח .ד”ה ‘שליא בבית’] נסתפקו דלרבנן אם נימוח הולד ונימוק ,הרי זה בטל בדם הלידה ,ואינו מטמאה
לך דכל תולדה מהאשה וכל דבר שיוצא ומתנתק ממנה מטמאה ,הרי הוא עושה אותה יולדת ונטמאת. טומאת לידה.
וכתב המרחשת ,דאזלו ר”ש ורבנן לשיטתייהו ,דלר”ש דטומאת לידה מחמת מעשה הלידה והיפרדות מהולד ,הרי יש כאן
חידוש הדרישה – טומאת לידה משום טומאת מת מעשה הולדה והיפרדות ואף שאינו ולד לבסוף ,אבל לרבנן דטעמא דטומאת לידה הוא מחמת הולד ,באופן שנימוק הולד,
בדרישה מצינו כעין זה שהולד מטמא את אימו [יור”ד קצד’ א] ,דכתב ע”ד הדרש ,דכל מקום שנתהפך מחיים למות הרי לא חשיב מספיק ולד כדי לטמא את אימו.
מקור לטומאת לידה בגיורת ושפחה – תליא בחקירה זו
זה טמא ,וכיון שולד זה היה חי במעי אימו וכעת יוצא מחיים למיתה ,הרי הוא טמא ומטמא את אימו ,ומטמא אימו טומאת התוס’ [פסחים ט ].כתבו דשפחה יש בה טומאת לידה מדכתיב ‘אשה’ [כן הוא בתורת כהנים] ,ובקוב”ש [פסחים אות
לט’] הקשה למה לי קרא תיפוק ליה דילפינן גז”ש ‘לה לה’ מאשה [וכ”כ התוס’ ביבמות עד :ד”ה ‘בשפחה’] ,וכתב
שבעה ,כמת המטמא .וכעי”ז כתב הכלי חמדה [בריש פ’ חוקת] בשם הרבי מקאצק ע”פ דברי האוה”ח [שם] ,דכשם הקוב”ש דמחלוקתם תליא בחקירה הנ”ל ,דהתורת כהנים והתוס’ בפסחים ס”ל כהצד דהטומאה באה מחמת הולד,
וכיון שאין הולד שלה וגם אינו מתייחס אחריה היה הו”א לומר דאינה טמאה קמ”ל ‘ואשה’ ,וכן בעינן קרא למעוברת
שטומאת מת נובעת מביטול הקדושה שיש רק ביהודי ולא בגוי ,כמו”כ טומאת לידה ,דכיון שמפתח לידה בידי הקב”ה, שנתגיירה דטמאה לידה דאל”ה הו”א דכיון שולד אין תחילתו בקדושה אולי אינו מטמא את אימו כיון שהולד הוא המטמא,
קמ”ל קרא ו’אשה’ ,אך התוס’ ביבמות ס”ל דאין הולד מטמאה אלא הלידה עצמה מטמאת ,וא”כ אף שאין הולד שלה מ”מ
א”כ בכל יולדת יש קדושה ובשעה שהולכת ממנה הקדושה באה הטומאה ,ממש כמו טומאת מת [אמנם בתרתי אינו לידה איכא ,ולא צריך לימוד מיוחד לטומאת לידה בגיורת ומשוחררת ,אלא ילפינן ‘לה לה’ מאשה.
כטומאת מת ,דהרי לא צריכה הזאה ,וכן טבילתה בלילה ולא כטמא מת שטובל ביום כדאמרינן ביומא ו.].
אמירה נעימה – רבי שמלאי לשיטתו
ונחזור לשאלה בריש דברינו מדוע הוקדם טומאת אשה לטומאת
האיש ,יש לומר על דרך הפלפול ,שר’ שמלאי סובר כמ”ד
דבתחילת יצירתו היו האיש והאשה בגוף אחד וכמ”ד ‘פנים ואחור’,
קרן אורה -הדף היומי וא”כ נבראו יחדיו ולא קדם האיש לאשה .וכן משמע במדרש בריש
עוזרים לכם לסיים את הש"ס! פרשת מצורע ,שמתחיל במדרש של ‘אחור וקדם צרתני’ שבראו
דיו פרצופין .וכן במדרש בבראשית [סוף פרשה ח’] מוכח דכן היא
יש לך שאלה על הדף? חוסר בהירות? שיטת ר’ שמלאי ,דאיתא שם ‘אמר רבי שמלאי מצינו שהקב”ה
סתם מתקשה בקטע גמרא? מברך חתנים ומקשט כלות ומבקר חולים ומרפא חולים’ ועל מה
דאמרינן מקשט כלות הוא מהפסוק ‘ויבן ה’ אלוקים את הצלע’,
יש מי שיעזור!
המוקד הטלפוני לשאלות על הדף היומי והיינו שקלע שערה ,ואמרינן בברכות ,דרק למ”ד שהיו פנים ואחור
‘ויבן’ קאי על קליעת האשה ,אבל למ”ד שלקחה מהצלע ‘ויבן’
04-6641505 הוא כפשוטו ,וא”כ אם ר’ שמלאי ס”ל דקלעה לצמתה ע”כ דס”ל
דבראם דיו פרצופין ,והדברים נפלאים.
ניתן לקבל את העלון ישירות למייל
נא לפנות לכתובתkerenora456@gmail.com :
המשך מעמוד קודם מעשה רב
האיש על הדלת ,הרב פתח ,והיהודי שלנו נכנס במבוכה ,תוך שהוא מתנצל על כך שלא היה לו מקום לסייע לך בהגבהה?
נרתע האיש ואמר ,יישר כח ,אבל יכול אני לעשות את המצוה בכוחות עצמי. אחר להתאכסן מחמת השעה המאוחרת.
אמר לו הרב ,רואה אתה ,כל אחד רוצה לקיים את המצווה בשלמות בעצמו ,ומדוע אמש ניסית לעזור לי הרב לא אפשר לו להרבות בדברים ,אמר ,ודאי רעב וצמא אתה ,הגיש לו כוס חמין מהבילה וערך לפניו
ובכך למנוע ממני לקיים בך מצוות הכנסת אורחים בעצמי ובשלמות? את השולחן .לאחר שאכל היהודי ושבע ,החל הרב להציע לו מיטה נוחה.
לכבד כל אדם היא מצוה ,כבוד גדול לעושה המצוה ,ואדרבה ,רצוננו לקיים את המצוה בעצמנו ,ובמיוחד הרגיש האיש לא בנוח ואמר ,אל יטרח הרב ,אני אסתדר לבד ,אך הרב התעקש וטרח עד שהמיטה
כאשר מדובר בכבודו של יהודי שנברא בצלם אלקים. היתה מסודרת כיאות.
למחרת עם שחר הלכו שניהם לבית הכנסת .הגבאי ראה שמתלווה לרב אורח וביקש לכבדו בעליה
לתורה ,אך הרב לחש לו שיכבדו בהגבהת הספר .כשניגש האיש להגביה בא הרב והציע לו ,אולי אוכל
[מתוך הספר 'מפיק מרגליות']
