Page 34 - netanya25v3
P. 34
ד"ר שוקי לשם 3425.3.2022
הוציא ספר מיוחד
במינו על אח מיוחד שהבושה הופכת עם השנים לשיעור חשוב,
ולא שגרתי ("הוא לא לפעמים אתה מתבייש שהתביישת ,ולפעמים
כבד ,הוא אחי" ,הוצאת – כמו במקרה של ד"ר שוקי לשם יוצא מזה
אוריון) ,ובו הוא מדבר ספר עם ערך עליון לחברה על סובלנות וקבלת
בפתיחות על הקנאה
בחברים שיש להם האחר.
אחים "רגילים" ,על
הבושה שחש מאחיו הספר "הוא לא כבד ,הוא אחי" ,שיצא לא־כ
מוטי וגם על השיעור
החשוב שקיבל לחיים חרונה בהוצאת "אוריון" ,מתאר את ילדותו של שוקי לצד אחיו
מוטי ,שנולד עם פיגור ,אותו הוא מכנה בספר המופלא שכתב
| מאת זהר נוי | צילום :אורית לשם
בהגדרה "איש הגשם של חיי".
אחי "בילדותי התייחסו לילדים ומבוגרים עם פיגור שכלי כאל
חריגים ,שלא שייכים לחברה ,והם היו במקרים רבים מושא ללעג
בעולם ולדחייה" ,מספר שוקי ( ,)68נשוי " .4 +הידיעה שאחי הוא כזה,
גרמה לי לתחושה של בושה .ניסיתי להסתיר עובדה זו מילדים
אחרים בשכונה .בנוסף ,חשתי עצב וקנאה בחבריי שאחים שלהם
יכולים להיות גם חברים שלהם ושותפים שלהם ואח שלי לא".
איך התייחסו החברים שלך לאחיך?
"חברי ילדותי ,שגרו בבית המשותף שלנו ,אהבו את מוטי
ושמחו לשתף אותו בכל המשחקים והפעילויות החברתיות שלנו
מחוץ לבית .בזכותם יש לי חווית ילדות מאושרת ,אבל מחוץ
לבניין היה אתגר לא פשוט להסתובב איתו .אמא הכריחה אותי
לקחת את מוטי לכל הפעילויות החברתיות שלי שהיו לי כילד.
בדרך כלל הוא לא הבין את כללי המשחקים ,ורק הפריע .הוא
היה מושא ללעג וצחקוקים בקרב חלק מילדי השכונה .המתח
הקבוע איך מוטי יתנהג ,איך יגיבו ילדי השכונה האחרים ,פגם
בהנאה שלי מהמשחקים והפעילויות .הייתי חייב להיות על המ־
שמר ודרוך לכל תגובה של מוטי".
שוקי ומוטי חלקו חדר עם אחותם רינת ,מה שאומר שהרבה
פרטיות לא הייתה בבית" .מוטי נשאר בחדר בכל פעם שהגיעו
אלי חברים ,ומאוחר יותר חברות" ,מספר שוקי ומודה :נוכחותו
הקבועה של מוטי במפגשים הללו גרמו לו מבוכה גדולה.
כעסת על ההורים שלך שמכריחים אותך לקחת את אחיך?
"היו הרבה רגעים שחשתי כעס ותסכול כלפי הוריי שלא אפ־
שרו לי חופש פעילות ללא מוטי ,אבל הבנתי גם אותם .בגיל
,10כשהוטלה עלי המשימה והאחריות לדאוג להחזיר את מוטי
הביתה מבית הספר ,הבנתי לראשונה שאני שותף לנטל הדאגה
והטיפול במוטי ובבוא הזמן יהיה עלי למלא את מקומם של הורי.
וכך ,למרות הבושה ,החשש ,והכעס שהיו מנת חלקי באותו זמן
מהאחריות שהוטלה עלי על ידי הוריי ,נבטה בי ההכרה שמוטי
יהיה לעד תחת השגחתי וחלק בלתי נפרד ממני ומחיי".
מוטי מעולם לא הצליח ללמוד לקרוא ולכתוב" .לקח להורי
הרבה זמן עד שהשלימו עם העובדה הזו ולקבל אותו כמו שהוא.
אמא התקשתה יותר מאבא להשלים עם המצב .התסכול והכעס
שלה היו הופכים לעיתים קרובות לזעם בלתי נשלט שגרם לה
להכות את מוטי וגם אותי .אפשר להגיד שהרבה כאב ובכי היו
מנת חלקנו באותן שנים".
***
אחד הקטעים בספר שממחישים את התסכול ממצבו של מוטי,
הוא זה שבו שוקי ,שהיה מקבל את הציונים הכי טובים בכיתה,
מנסה להסביר לאחיו כמה זה שתיים ועוד אחד .מאוד פשוט ,לא?
"מוטי" ,ניסיתי שוב בפעם המי יודע כמה" ,כמה זה שתיים
ועוד אחת?”
“ארבע".
"טוב ,נתחיל מהתחלה .כמה זה אחת ועוד אחת?”
“שתיים" ,ענה בביטחון וזקר שתי אצבעות.
"מצוין!" שיבחתי אותו" .אם כך ,כמה זה שתיים" ,השתהיתי
לרגע" ,ועוד אחת?" המשכתי בהדגשה ובאיטיות".
"ארבע" ,התעקש".
"איך ארבע"? קוצר רוח קל התגנב לקולי .הוצאתי מהקלמר
שלי שלושה עפרונות באותו צבע .החזקתי שניים מהם בכף ידי
השמאלית ואמרתי" :בוא נספור יחד כמה עפרונות יש לי ביד
הזו".
“אחד ,שניים" ,ספרנו יחד תוך שאני מורה כל פעם על עיפרון
אחר.
“שניים ,יש לך שני עפרונות ביד" ,הוא הכריז בקול".
"נכון ,וכעת אני לוקח את העיפרון הזה שאני מחזיק ביד ימין
ומצרף אותו לשני העפרונות שכבר יש לי ביד שמאל .נספור יחד
כמה עפרונות יש לי ביד הזו".
"אחד ,שניים ,שלושה" ,ספרנו יחד.
"כמה ספרנו?" שאלתי.
"שלושה" ,ענה" .שלושה עפרונות".
"אם כך ,כמה זה שתיים ועוד אחת"?
“ארבע" ,ענה בפסקנות.
תחושת ייאוש מילאה אותי.
***
