Page 187 - דרך חדשה בלימוד הגמרא | פני המנורה
P. 187

‫פני המנורה ‪187‬‬

‫אך כאשר כל צד טוען ברי צריך להישבע‪ ,‬או שהוא אמר את דינו היכן שיש דררא דממונא‪ ,‬או‬
‫שהשבועה במשנתנו היא מדרבנן‪( .‬ג) רבי יוסי אמר על שנים שהפקידו אצל אחד‪ :‬אם כן מה הפסיד‬
‫רמאי? אלא‪ ,‬הכל יהא מונח עד שיבא אליהו‪ ,‬ואילו במשנתנו חולקים את הטלית‪ .‬ודוחה הגמרא‪,‬‬

                                                                                 ‫שבמשנתנו אין בוודאות רמאי‪.‬‬

‫במרכז הסוגייה באו שתי מימרות של רבי חייא על הלוואה‪ ,‬ומצביעים על הזיקה בין המימרות לבין‬
‫משנתנו‪ .‬הראשונה‪ ,‬אם אחד אומר לחבירו‪ :‬מנה לי בידך‪ ,‬והלה אומר‪ :‬אין לך בידי כלום‪ .‬והעדים‬
‫מעידים אותו שיש לו חמשים זוז – נותן לו חמשים זוז‪ ,‬וישבע על השאר‪ ,‬שלא תהא הודאת פיו גדולה‬
‫מהעדאת עדים‪ ,‬מקל וחומר‪ .‬וזהו ששנינו במשנתנו‪ :‬שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו'‪.‬‬
‫והרי כאן‪ ,‬כיוון שהוא אוחז בטלית – אנו עדים שמה שכל אחד מהם תופס הריהו שלו‪ ,‬ושנינו‪ :‬ישבע!‬
‫אמנם‪ ,‬הגמרא דוחה את הראיה מהמשנה‪ ,‬שכן למלוה יש עדים‪ ,‬וללווה אין עדים‪ ,‬ואילו במשנתנו‬

                                                                ‫כשם שאנו עדים לאחד כך אנו עדים לחבירו‪.‬‬

‫לפיכך‪ ,‬מציעה הגמרא שההוכחה ממשנתנו היא על מימרא אחרת של רבי חייא‪ :‬מנה לי בידך‪ ,‬והלה‬
‫אומר‪ :‬אין לך בידי אלא חמישים זוז‪ ,‬והילך – חייב‪ .‬מהו הטעם? הילך הוא גם כמודה מקצת הטענה‪,‬‬
‫וכאן במשנתנו‪ ,‬כיוון שהוא תופס הרי זה כמו הילך‪ ,‬ושנינו‪ :‬ישבע‪ .‬רב ששת חולק וסובר שהילך‬
‫פטור‪ .‬מהו הטעם? כיוון שהחייב אמר לו הילך‪ ,‬הזוזים שהוא מודה בהם – כאילו אוחז בהם המלווה‪,‬‬
‫ובחמשים הנוספים – הרי איננו מודה‪ ,‬הלכך אין כאן הודאת מקצת הטענה‪ .‬לשיטת רב ששת‪ ,‬משנתנו‬

                                                                         ‫היא תקנת חכמים‪ ,‬ואין ללמוד ממנה‪.‬‬

‫ומספרת הגמרא‪ ,‬שהיה רועה שמסרו לו כל יום חיות בעדים‪ ,‬ויום אחד מסרו לו בלא עדים‪ ,‬לסוף אמר‬
‫להם‪ :‬לא היו דברים מעולם‪ .‬ואולם‪ ,‬באו עדים והעידו שהוא עצמו אכל שתים מהבהמות‪ .‬אמר רבי‬
‫זירא‪ :‬אם הדין הוא כרבי חייא הראשון – הריהו נשבע על השאר‪ .‬ומסיקה הגמרא‪ ,‬שהכוונה היא לכך‬

                                                          ‫שהעומד כנגדו נשבע‪ ,‬כיוון שהוא פסול לשבועה‪.‬‬

‫החלק השלישי בסוגיה הוא על פסק המשנה‪ :‬זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה‪ ,‬וזה ישבע שאין לו‬
‫בה פחות מחציה‪ ,‬ואמר רב הונא‪ ,‬השבועה היא לאחר שהוא אומר כולה שלי‪ ,‬ולדבריכם – שבועה‬
‫שיש לי בה‪ ,‬ואין לי בה פחות מחציה‪ .‬ושבועה זו למה? אמר רבי יוחנן‪ :‬שבועה זו תקנת חכמים היא‪,‬‬
‫שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו‪ ,‬ואומר שלי הוא‪ .‬ומוכיחה הגמרא‪ ,‬שלא‬
‫אומרים שמתוך שהוא חשוד על ממון‪ ,‬הריהו חשוד גם על שבועה‪ .‬שאל רבי זירא‪ :‬תקפה אחד בפנינו‬
‫מהו? ומוכיח רב נחמן מכך שאם הטלית יוצאת מתחת ידו של אחד מהם הרי היא שלו‪ .‬מה הדין אם‬
‫הקדישה בלא תקפה? ולמדו מדברי רב נחמן‪ :‬כל ממון שאין יכול להוציאו בדיינין‪ ,‬הקדישו – אינו‬

                                                 ‫קדוש‪ ,‬ומשמע שאם יכול להוציאו בדיינים הקדישו קדוש‪.‬‬
   182   183   184   185   186   187   188   189   190   191   192