Page 412 - דורון בן שאול |בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים
P. 412
ספר שישי ָּ -ס ִמי ַּנה ָּד ֲעדּוש הר'ּולה של ִריבי ִמי ָּשאל
סיימה ָּס ִמי ַּנה את הדחת הכלים ,בדקה כי הכניס ְׁש ַּמ ָּעא ל ָּבאטַאא את
הכלים ,העמיסה את סל הכביסה על גבה והשניים יצאו לדרך .כדי לקיים
את הבטחה לשחק עם אחיה ,מבלי להביך עצמה בפני חברותיה ,בחרה
ללכת בדרך אחרת ,שלא לפגוש את שיירת היורדות אל המעיין .הודות
לנדיבות ַּה ַּמ ְׁצ ִמי ַּח ָּח ִציר ַּל ְׁבה ָּמה ְׁוע ֶשב ַּל ֲע ֹּב ַּדת ָּהָא ָּדם ,שפיזר צלפים בכל
מקום אליו הביט ,צבר ְׁש ַּמ ָּעא הון עתק במטבעות זהב עד שהגיעו לקצה
הרמה הצופה אל הוואדי .אדם אשר היה צופה בהם מהצד ואינו יודע על
הרעה האורבת לה ,היה ודאי מוקסם ממראה הנערה המדלגת על הטרשים
ואחיה הקטון מקפץ לצידה כגדי עיזים ופועה באושר למראה כל שיח צלף.
יפי העמק הפרוש לפניהם וקול נשימת הילד המאומצת שלא חדל לרוץ
מצד לצד מרגע שיצאו ,הביאו את ָּס ִמי ַּנה להכריז הפסקה ,למנוחה
והתבוננות בנוף ,בטרם יחלו לרדת במשעול אל המעייןְׁ .ש ַּמ ָּעא לא הבין,
מדוע להפסיק את הריצה המרגשת? ועוד פחות מכך ,מדוע להתבונן בנוף
המוכר לעייפה אותו רואים הם פעמיים בשבוע מיום שנולדו? אולם ָּס ִמי ַּנה
עצמה לא ידעה להסביר מדוע מסעירים לפתע מראה הוואדי המוריק
ושפעת פרחיו את נפשה .מדוע דווקא בדרך אל המעיין ,אל מטלת הכביסה
המייגעת ,מתעורר בה רצון לפרוש כנפיים ולעוף אל מעבר לשפת המצוק,
מעל המישורים הפורחים אל עבר הים הכחול הגדול שבאופק .כדרך נשות
ֶת ְׁגר ְׁנ ָּנא החכמות המוצאות עצמן נטולות מענה ,השיבה לו בפתגם,
'אל'ו ָּו ַּקאת כף א' ָּסי ִיף .אּו ַּכאן ַּמא ִתי ְׁק ַּט ְׁעהּוִ ,י ְׁק ַּטעכ! .'402אף שלא הבין את
המסר הטמון בו ,הזכיר הפתגם ל ְׁש ַּמ ָּעא מי החכם והבוגר מבניהם ואגב כך
נזכר גם כי בקצה המשעול ,ממתין יום הכביסה המפרך.
לאחר שמצאו להם מדף סלע חלק ונוח ,הוציאה ָּס ִמי ַּנה מחרוזת דבלים,
חילקה אותן בינה לבין הילד והשניים התענגו בשתיקה על מתיקותן
הדביקה .עודם מתבוננים סביב ,ראו השניים מעברו השני של השביל
402הזמן ,כמו חרב הוא .אם לא תקטע אותו ,יקטע הוא אותך
402
