Page 454 - דורון בן שאול |בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים

‫ספר שביעי ‪ַּ -‬על‪-‬מי ְׁמ ִרי ָּבה‬ ‫הר'ּולה של ריבי ִמי ָּשאל‬

‫ַּעמּו ָּדיו ָּע ָּשה ֶכ ֶסף‬
‫ְׁז ַּהב ֶמ ְׁר ָּכ ָּבה‪,‬‬

‫ֶב ָּה ָּדר ַּח ְׁשר ֹּות ַּמ ִים‪.‬‬
‫ִרי ִבי ָּב ֲע ַּדאש סיים והמתין ל ָּס ִמי ַּנה כי תחל לזמר את הפרק השישי‪ ,‬אולם‬
‫קסמו של הרגע התנפץ‪ .‬ר ְׁי ָּח ַּנה ששמעה את קול בתה פרצה בזעקות כשהיא‬
‫מכה בידיה על ראשה ו ֲח ָּזּה‪' ,‬י ַּא‪ִ -‬בינתי! ַּחא' ְׁנמּות'! ַּרדּו ַּהא‪ִ -‬לי!‬

‫ַּחא' ְׁנמּות'!‪436‬‬
‫בתגובה שאינה נשלטת‪ ,‬הצטרפו נשים נוספות להילולת הזעקות‪.‬‬
‫הגברים‪ ,‬רוגזים על חילול הטקס‪ ,‬גערו בנשותיהם בצעקות רמות והבהילו‬

‫את הילדים שפרצו בבכי‪ ,‬מובילים את ההמולה לשיאים חדשים‪.‬‬
‫ִרי ִבי ָּב ֲע ַּדאש חרק שיניו בייאוש‪ .‬נסיונה של ר ְׁי ָּח ַּנה למלא תפקיד פעיל‬
‫במחזה המרגש העמיד את מהלך ָּה ִאחּוד בסכנת קריסה‪ .‬אף שהבין לכאבה‪,‬‬
‫הורה לסּוסּו לקחת עימו מספר גברים ולהרחיק מיידית את ר ְׁי ָּח ַּנה‬
‫המתפרעת מהמקום‪ .‬משהורחקה סיבתה‪ ,‬שככה המהומה ומן הזעקות‬
‫והיללות לא נותרו אלא מלמולים ולחישות‪ .‬בהינף יד סימן ִרי ִבי ָּב ֲע ַּדאש כי‬

‫המעמד עומד להמשיך ודממה מתוחה שבה לשרור על שפת הבריכה‪.‬‬
‫מקווה כי פתוח עדיין הצוהר שפרץ טרם המהומה‪ ,‬הביט ִרי ִבי ָּב ֲע ַּדאש‪,‬‬
‫ב ָּס ִמי ַּנה והמתין כי תמשיך לזמר את ִשי ַּרת ָּה ִאחּוד‪ .‬אולם ההבעה הרכה‬
‫נעלמה מפניה ובמקומה שבו עוויות הפנים והנהמות‪ ,‬עדות כי נסכר הצוהר‬

‫ושוב שולטת הר'ּו ָּלה על פניה וקולה של ָּס ִמי ַּנה‪.‬‬
‫על אף הנסיגה‪ ,‬לא הרים ִרי ִבי ָּב ֲע ַּדאש ידיים והחל לזמר בעצמו את הפרק‬

‫האחרון‪ ,‬בתקווה כי תשוב ָּס ִמי ַּנה ותצטרף אליו בבית השני‪,‬‬
‫ִמ ְׁתה ֹּומ ֹּות‪ ,‬א ֹּו ָּצר ש ֹּופ ַּע‬
‫ִמצּור‪ִ ,‬י ְׁב ַּקע ַּמבּו ַּע ַּמ ִים‪.‬‬
‫ְׁוא ֹּור ַּח ָּמה ּו ְׁל ָּב ָּנה‪,‬‬
‫ִי ְׁז ַּרח שּוב ִש ְׁב ָּע ַּת ִים‪.‬‬

‫‪ 436‬ביתי! אני מתה! החזירו לי אותה! אני מתה!‬

‫‪444‬‬