Page 456 - דורון בן שאול |בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים

‫ספר שביעי ‪ַּ -‬על‪-‬מי ְׁמ ִרי ָּבה‬ ‫הר'ּולה של ריבי ִמי ָּשאל‬

‫על עורפו ומנע קול אותה ה ָּח'א ְׁב ַּטה‪ ,‬אשר הלך מקצה המעיין ועד קצהו‪,‬‬
‫היסחפות מסוכנת בדעת הקהל‪ .‬שתיקה מעיקה השתררה על שפת הבריכה‬
‫והפחד מילא את הלבבות‪ .‬מעט התקווה שעלתה לשמע קולה של ָּס ִמי ַּנה‬
‫המזמרת את הפרק החמישי‪ ,‬שקעה תחת אותה ְׁשפו ֶכת ביבים‪ ,‬גרסתה‬

‫המעוותת של הר'ּו ָּלה לפסוקי בית השישי‪.‬‬

‫דומם על מקומו ניצב ִרי ִבי ָּב ֲע ַּדאש וניסה לעכל את כשלון תכניתו‬
‫השאפתנית‪ .‬כל כך זקוק היה לזמן נוסף‪ ,‬למצוא פתרון אחר‪ ,‬אולם זה לא‬
‫עמד לרשותו‪ .‬השמש‪ ,‬מתעלמת כדרכה ממצוקות בני האדם ומיומרותיהם‬
‫המגוחכות‪ ,‬המשיכה בגלישתה האדישה במורד ההר‪ .‬כתרי האודם נעלמו‬
‫מראשי העצים ומהוד ארגמן השקיעה לא נותרו אלא הבהובים קלושים‬
‫בקצה מערב‪ .‬במי המעיין המאפילים ניצבו‪ ,‬זו מול זה‪ ,‬גבר מותש ונערה‬

‫קטנה וגופם רועד מרוח הערב ה ַּמג ֶברת צינת המים‪.‬‬
‫עד כאב היה מודע ִרי ִבי ָּב ֲע ַּדאש לרגעים הספורים שנותרו בטרם יפנה‬
‫היום את מקומו לערבו של היום הבא‪ .‬גופו רעד מן הקור ומתשישות הימים‬
‫האחרונים‪ .‬לרגע קצר איבד ִרי ִבי ָּב ֲע ַּדאש את שיווי משקלו וחישב ליפול‬
‫למים‪ ,‬מעלה קריאת אימה מקהל הצופים‪ ,‬אולם מייד התייצב חזרה ואנחת‬
‫העידוד שעלתה מן הקהל הפיחה מעט רוח במפרשיו השמוטים‪ .‬הוא‬
‫הזדקף על עומדו‪ ,‬נשא ידיו לשמיים וניסה לחשוב על תפילה אחרונה‪,‬‬

‫נואשת‪ ,‬שאולי תציל את ָּס ִמי ַּנה‪.‬‬
‫לפתע פנתה אליו הנערה בקול רם ושאלה‪ ,‬כבדרך אגב‪' ,‬בטרם ניפרד‬
‫לנצח‪ ,‬האם לא מסקרן אותך‪ָּ ,‬ב ֲע ַּדאש אל־כּו ִהין‪ ,‬בנה הנבחר של ה ָּכ ִהי ַּנא‬

‫וחתנה האהוב‪ ,‬מה עלה בגורל ָּלא ְׁמ ַּיה אמך ו ַּנ ֲע ָּמה ארוסתך?'‬
‫שאלתה המוזרה של הר'ּו ָּלה גרמה מהומה בקרב הצופים שניסו להבין‬
‫את פשר הדברים‪ ,‬תמיהות עלו ותשובות מומחים מטעם עצמם הושמעו‪,‬‬

‫'אל־כּו ִהין? מה פתאום היא קוראת ל ִרי ִבי אל־כּו ִהין?!'‬
‫'תבין‪ ,‬אצל ה ְׁר'ו ָּואל‪ ,‬נקראים ה ִרי ִבי ִין כּו ִהי ִנים‪'..‬‬

‫‪446‬‬