Page 17 - חוברת בית_Neat
P. 17
אם אין תקווה -צריך להמציא אותה בכוח .זה מה שמנסה לעשות מחמוד דרוויש,
שחוזר לחיפה ,לקרוא משיריו .הוא עצמו כבר התרגל לחיות בגלות ,בלי בית,
ומרגיש כך גם ברמאללה .דרוויש חרד מהאיסלאם הקיצוני ומקריסת "מדינת
הכאילו" הפלסטינית ,אבל תולה תקווה בנוער הישראלי ,שרוצה לחיות ולבלות
בלי לחכות למלחמה הבאה
כמה הוא באמת מתרגש לקראת הביקור בחיפה? איך השפיעה עליו הידיעה
ש 1,200-מתוך 1,450הכרטיסים לאירוע שבו יקרא משיריו ,ביום ראשון
באודיטוריום חיפה על הכרמל ,נחטפו בתוך יממה? האם החיבוק הזה מרגש את
מחמוד דרוויש ,שמתגורר בשנים האחרונות בעמאן ולפעמים גם ברמאללה?
"כשעברתי את גיל 50למדתי לשלוט ברגשות שלי" ,אומר דרוויש" .אני נוסע לחיפה ללא
ציפיות .יש לי מחסום על לבי .אולי ברגע המפגש עם הקהל יירדו לי כמה דמעות בלב .אני
מצפה לחיבוק חם ,אבל אני גם חושש שמא הקהל יתאכזב ,כי אני לא מתכוון לקרוא הרבה
שירים ישנים .לא הייתי רוצה להופיע כפטריוט ולא כגיבור או כסמל .אופיע כמשורר צנוע".
גיליון .01בית 17
