Page 436 - דורון בן שאול |בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים

‫ספר שביעי – ַּעל מי ְׁמ ִרי ָּבה‬ ‫ֹּבא ֹּרת ִנ ְׁש ָּב ִרים‬

‫למזלו של הצעיר האומלל‪ ,‬פיתח ממש אז ִרי ִבי ָּב ֲע ַּדאש פתרון חדשני‪,‬‬
‫גאוני בפשטותו‪ ,‬למניעת פעילות לילית של ְׁר'ו ָּואל‪ .‬בארבע פינות ה ָּח ְׁפ ַּרה‬
‫פיזר קערות חרס אשר נראו כאילו הן מלאות במים אולם בעצם‪ ,‬הכילו שתן‬
‫טרי שנתנו תינוקות של בית‪-‬רבן שלא חטאו‪ .‬כשהתפתתה הר'ּו ָּלה הטיפשה‬
‫לשתות‪ ,‬שכן זקוקות ה ְׁר'ו ָּואל לנוזלים כבני אדם‪ ,‬צרב השתן בבני מעיה‬
‫כמדקרות חרב‪ .‬ובזכות אותם מי רגליים טהורים‪ ,‬שמרה מאז ה ִא ְׁח ַּס ִב ָּיה‬

‫מרחק הגון מחלומות ה ָּג' ִמי ֲע שלה‪.‬‬
‫אולם לא הועילו הישגיו במאבקו בטומאה‪ ,‬לא מיומנותו במלאכת‬
‫השחיטה‪ ,‬ואף לא שליטתו המרשימה בספרים הקדושים‪ .‬אנשי הכפר‪,‬‬
‫בהנהגת זקניו‪ ,‬המשיכו לראות בו ָּב ֲע ַּדאש‪ ,‬אותו ֹּח ֶמץ ֶבן ַּי ִין ששבר את לב‬
‫אביו‪ .‬תחושת האשמה שליוותה את ָּב ֲע ַּדאש בכניסתו לתפקידו לפני‬
‫שלושה עשורים התחלפה בתסכול אשר הפך לכעס על אנשי הכפר‬
‫המתעלמים ברשעות משלושה עשורים של שירות מסור‪ ,‬של מחוייבות‬
‫למסורת אבותיו ומסרבים לשכוח את הנער שהונה את הערבי הכחול וברח‬

‫מביתו‪.‬‬

‫אף כי מוצדק היה‪ ,‬מנע הכעס מ ִרי ִבי ָּב ֲע ַּדאש להבין את הסיבה האמתית‬
‫להתנכרות אנשי ֶת ְׁגר ְׁנ ָּנא‪ .‬אחרי שלושה עשורים‪ ,‬ברור היה לכל כי מסור‬
‫ִרי ִבי ָּב ֲע ַּדאש לחובתו ואת מלאכתו עושה הוא נאמנה‪ .‬אולם מחוייבות‬
‫איננה תשוקה‪ ,‬מסירות לא מחליפה התלהבות ונחישות‪ ,‬לא מחפה על‬
‫אדישות‪ .‬הם התגעגעו לקנאותו של ִרי ִבי ִישּו ַּע אשר הרטיטה את ליבם‬
‫בפחד ובהתרגשות‪ ,‬לתפילותיו היוצאות מעומק ליבו ולעלבון האישי‬
‫שראה בכל איחור לתפילה‪ .‬לשמחתו הנרגשת בכל חופה שערך‪,‬‬
‫להתלהבותו מכל תינוק שמל במו ידיו ולצער העמוק שחש על כל בן‬
‫קהילתו שהלך לעולמו‪ .‬כאשר חטאו‪ ,‬הטיל כעסו אימה בליבם אולם‬
‫בצרתם‪ ,‬היה ליבו נחמץ מכאבם‪ .‬כאלוקיהם‪ ,‬אשר ְׁבַא ֲה ָּבת ֹּו ּו ְׁב ֶח ְׁמ ָּלת ֹּו הּוא‬

‫‪426‬‬