Page 18 - דורון בן שאול |בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים

‫ספר ראשון ‪ִ -‬נ ִסית ֹּו ְׁב ַּמ ָּסה‬ ‫ֹּבא ֹּרת ִנ ְׁש ָּב ִרים‬

‫משסיימו להשקיט את רעבונם פרשו הגברים אל החדר הפנימי וצנחו על‬
‫מחצלות השינה אל שנת עמלים כבדה‪ ,‬חמוצה מזיעה ונטולת חלומות‪.‬‬
‫למרות שכה זקוקה הייתה ר ְׁי ָּח ַּנה לכתף נוספת אשר תישא עימה את משא‬
‫האימה הרובץ על ליבה‪ ,‬לא העלתה האומללה בדעתה להטריד מנוחת‬
‫בעלה ובניה רק כדי שיחלקו איתה את משא הלילה ופחדיו‪ .‬הגברים‬
‫התשושים היו זקוקים לכל רגע מנוחה כדי לצבור את הכוחות הנחוצים‬

‫למשימתם‪ ,‬הכנת הבּוס ַּתן לחורף המתקרב אל ההר‪.‬‬

‫מדי בוקר יצאו הגברים אל בּוס ַּתן הזיתים‪ ,‬חמושים במכושי ברזל‬
‫מחושלים‪ ,‬להתעמת עם אדמת הטרשים העיקשת של ההר‪ .‬מעלות השחר‬
‫עד פנה היום‪ ,‬עדרו וסיקלו‪ ,‬חפרו והרחיבו‪ ,‬צובטים באדמה הגרומה‬
‫כעקרבים נחושים‪ .‬כופים בהלמות מכושיהם על הסלעים קשי העורף‬
‫לפנות מקומם סביב הזיתים‪ְׁ ,‬מ ַּכ ְׁי ִרים צלחות אגירה דלות סביב העצים‬
‫בניסיון מכמיר לב לעכב קמעה את מי הגשמים הזורמים‪ ,‬אולי יתפתו‬
‫לחלחל אל שורשי העצים בטרם ִי ָּש ְׁמעּו לקריאת ַּה ְׁכ ִבי ָּדה של הוואדי‬
‫האורב במורד ההר‪ .‬הפוחזים שבמי הגשמים‪ ,‬יעקפו בשחצנות את צלחות‬
‫האגירה הרוצות בטובתם ויתפתו לקריאתו המפתה של הוואדי אשר‬
‫יפקירם ברשעותו אל נחלי המישור הפרועים‪ ,‬שם ידהרו בחדוות כסילים‬

‫אל מותם בחיקו המלוח של הים‪.‬‬
‫עילפון שנתם חנן את הגברים בחירשות מבורכת לקולות המבעיתים‬
‫אשר התפרצו בתדירות הולכת וגוברת מגרונה של ָּס ִמי ַּנה‪ .‬גסים ואפלים‬
‫היו הקולות‪ ,‬כאילו מבטן הגיר של ההר בקעו ולא מפיה העדין של ילדה‬
‫אהובה‪ .‬אולם לר ְׁי ָּח ַּנה לא עמדה ִברכת התשישות והציפייה המתוחה‬
‫להתפרצויות המחרידות של בתה לא הניחה לה לעצום עין‪ .‬רק לקראת‬
‫עלות השחר הצטברו המתח והחרדה לשיעור התשישות אשר אפשר לה‬
‫לשקוע לשעה קלה בשינה‪ .‬אולם גם חסד קטן זה נגזל ממנה ברשעות‬
‫הציפורים אשר ניעורו למלאכת יומן והן מצייצות בעליצות מטופשת‪,‬‬

‫אדישות לחלוטין למצוקתה של ר ְׁי ָּח ַּנה‪.‬‬

‫‪8‬‬