Page 427 - דורון בן שאול |בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים

‫דורון בן שאול‬ ‫ֹּבאר ֹּות ִנ ְׁש ָּב ִרים‬

‫ִרי ִבי ָּב ֲע ַּדאש הביט בה‪ ,‬המום ממהירות השפעת טיפולו‪' ,‬ה ָּעא ַּבה הנה‬
‫אחרון דאגותיו של אביך כעת‪ ,‬בתי' אמר‪' ,‬ספרי לי‪ ,‬כיצד את מרגישה?‬

‫האם חלפה הח' ֹּו ַּפא‪ 414‬שגרם לך הנער הערל?'‬
‫ָּס ִמי ַּנה חייכה בביטול‪' ,‬הוא רק רצה להצילני מטביעה' אמרה‪' .‬אני‬
‫בטוחה שבורא עולם יסלח לו על הנגיעה האסורה שבזכותה אני בחיים‪.‬‬
‫למזלי‪ ,‬היה הוא שם ולא איזה חסיד שוטה‪ ,‬הנמנע להציל אישה מטביעה‬

‫כיוון שאסור לגעת בה'‪.‬‬
‫גאוות ִרי ִבי ָּב ֲע ַּדאש‪ ,‬על כי בטיפול מהיר ופשוט [שמן‪ ,‬סולת‪ ,‬תבלינים ּופסּוק]‬
‫הצליח לאושש את הנערה מהחוויה הקשה‪ ,‬היא שסימאה עיניו לסימנים‬
‫הברורים כי לא ָּס ִמי ַּנה היא המדברת אליו‪ .‬הלא אמור היה לחשוד כאשר‬
‫נערה‪ ,‬אשר זה עתה כמעט איבדה את חייה בטביעה‪ ,‬שואלת בשלווה על‬
‫גורל ה ָּעא ַּבה של אביה‪ .‬לתהות‪ ,‬כיצד זה ילדה אשר לא למדה צורת אות‪,‬‬
‫משתמשת בביטוי התלמודי 'חסיד שוטה'‪ ,‬ועוד בהקשר הנכון‪ ,‬כאילו‬
‫הייתה תלמיד חכם‪ .‬להבין כי לא ייתכן שנערה‪ ,‬אשר זה עתה התבזה כבודה‬
‫וחוללה צניעותה‪ ,‬תהייה כה רגועה‪ .‬בימים שיבואו‪ ,‬ייזכר ִרי ִבי ָּב ֲע ַּדאש‬
‫במבוכה במעמד המוזר‪ .‬כיצד ניצב הוא‪ ,‬ה ִרי ִבי המבוגר‪ ,‬מבולבל וחסר‬
‫מילים מול מבטה הבוגר וחיוכה המרגיע של הילדה האומללה‪ ,‬נופל כפתי‬
‫במלכודת שטמנה לו ה ִני ְׁמ ָּסא ִר ָּיה‪ .‬אולם באותו הרגע לא הניחה לו‬
‫ה ִני ְׁמ ָּסא ִר ָּיה שהות לחשוב על מוזרות המצב‪ ,‬ידה הקטנה של ָּס ִמי ַּנה הונחה‬
‫על ידו הגדולה הרועדת מן המתח וקולה העדין אמר לו‪' ,‬אל תדאג לי ַּיא‬
‫ִרי ִבי‪ ,‬אני בסדר גמור‪ .‬מוטב כי תצא להרגיע את אמי אשר תכף תגיע ואני‬

‫אשאר כאן‪ ,‬לנוח מעט‪ ,‬ברשותך'‪.‬‬
‫ִרי ִבי ָּב ֲע ַּדאש‪ ,‬מבולבל מקסם חיוכה‪ ,‬יצא בצייתנות אל חצר ה ָּח ְׁפ ַּרה‬
‫ופגש את משלחת הנשים שאכן הגיעו באותו הרגע כשהן הודפות בשארית‬
‫כוחותיהן את ר ְׁי ָּח ַּנה‪ .‬בראותה את ה ִרי ִבי‪ ,‬צנחה ר ְׁי ָּח ַּנה לארץ ביללות‪ ,‬חפנה‬
‫בידיה מעפר ה ָּח ְׁפ ַּרה וזרתה בשערה‪ ,‬דרך אבלות‪ .‬המשימה החדשה‪,‬‬

‫‪ 414‬הבהלה‬

‫‪417‬‬