Page 111 - דורון בן שאול |בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים
P. 111
דורון בן שאול ֹּבאר ֹּות ִנ ְׁש ָּב ִרים
השפילה מבטה ושבה שותקת לפינת עבודתה ,גופה רועד וידיה חובקות
בחוזקה את צלעותיה מבלי שתוכל להושיט ידה אל העלי והמכתש
הממתינים לה.
ִמי ָּשאל קם מהשולחן ,לרגע התנודד אך מייד התעשת ופסע בצעדים
כבדים אל חדרו .משהגיע אל החדר צנח על אריג הצמר המכסה את
מחצלתו ושכב כשעיניו הפקוחות נעוצות בגג האבנים הלא מטויח .משך
כל אותו היום שכב בעיניים פקוחות מבלי הוציא הגה מפיו .דממה שררה
בחצר הבית עד הערב ואת הוראותיה לבנותיה העבירה ְׁר' ָּזא ַּלה במבטים
קצרים ,ללא מילים .גם כשבאה ָּש ִרי ַּנה הקטנה ,הבת החביבה עליו ,לקוראו
לארוחה ,התעלם ממנה ִמי ָּשאל .לאחר ארוחה דלה שאכלו לבדן ,פרשו
ְׁר' ָּזא ַּלה והבנות למשכבן.
בעלות שחר יום המחרת ניעורה ְׁר' ָּזא ַּלה ולא ראתה את ִמי ָּשאל ,לא
במיטתו ולא בחדר הלימוד שלו .ניצוץ קטן של תקווה ניעור בה כשהבינה
כי וודאי יצא מן הבית והלך לבית הכנסת .היא ניגשה אל פתח הבית ,הניחה
ידה על המזוזה ובשפתה הפשוטה שלא לומדה קרוא וכתוב בסידור ,אמרה
את תפילות יומה לאל הט ֹּוב והמ ִטיב ַּל ְׁב ִרי ֹּות .בין הבקשות הרגילות לאוכל
ובריאות לילדיה ,לא שכחה להודות לאלוקיה על התפנית המדהימה במצב
בעלה ועל התקווה שחזרה לחייה .תחושה קלה של גאווה עלתה בה על
שהתפרצותה היא אשר שדחפה אותו לצאת מחרגונו אל העולם .מבלי
להסיר ידה מן המזוזה ,המשיכה והפצירה בבורא עולם כי ייתן חסד בליבם
של הגברים בבית הכנסת למען יקבלוהו בכבוד הראוי לו ,מבלי לביישו.
לאחר שסיימה את תפילתה וניגשה למלאכת טחינת השעורים לארוחת
הבוקר ,הבחינה כי נדרשות לה עוד שעורים .בטרם הספיקה לקום בעצמה
ולהביא עוד ,ראתה את ָּש ִרי ַּנה בת החמש נכנסת לחצר וידיה הקטנות
משפשפת קורי שינה מבין עיניה .היא קראה לפעוטה וציוותה עליה,
101
