Page 110 - דורון בן שאול |בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים
P. 110
ספר שני – ִרי ִבי ִמי ָּשאל ַּרחּום ֹּבאר ֹּות ִנ ְׁש ָּב ִרים
ילדיה דחק ליבה כלפי מעלה כעומד לפרוץ מגרונה .הכעס שהציף את דמה
מוטט כל מחסום שהטמיע בה חינוכה ,כל סייג המגדיר כיצד מותר לאישה
לדבר אל בעלה והיא המשיכה בלהט' ,יש לך מושג מה עבר עלי בחודשיים
האחרונים?! אתה מבין שאשתך -אשת ִרי ִבי ִמי ָּשאל ַּרחּום! -כיבסה
בגדיהם הצואים של נשות ה ֻמ ְׁח ְׁמ ָּד ִנים? אספה ירקות ופירות רקובים,
כאחרונת הקבצניות ,כדי להאכיל את ילדיך!?'
אילו עצרה ְׁר' ָּזא ַּלה לאחר דבריה אלו ,הקשים דיים ,ייתכן והיו פותחים
בנפשו של ִמי ָּשאל צוהר ופוקחים עיניו למציאות בה חיה משפחתו .אולם
ִרתחת הלב מביאה לסערת הדם וזו ,פורצת מנעולי תיבות אפילות בנפש,
אף בנפש טובה כנפשה של ְׁר' ָּזא ַּלה .ומתיבה אפילה שפרצה סערת דמה
יצאו המילים שהלמו כמקבת בנפשו של ִמי ָּשאל,
'בנותיך מתביישות לצאת ולשחק כדי לא לשמוע את לעג ילדי הכפר
ל ִרי ִבי המשוגע שיצא מדעתו!' שפכה ְׁר' ָּזא ַּלה מרת ליבה בבכי' ,גברים
מפסיקים את שיחתם בעוברי לידי ונשים אינן טורחות להסתיר חיוכי
שמחתן לאיד! האם חשבת על זה כשחיללת את כבוד משפחתך ,כבוד
אשתך וכבוד התורה וזנית עם בת הערלים?!'
בטירוף זעמה משכה ְׁר' ָּזא ַּלה מבין ידיו את צלחת הפח ממנה סעד
והשליכה אותה לארץ ,מתיזה את שאריות התבשיל לכל עבר ,לשמחת ליבן
של התרנגולות' .קוםַּ ,יא־ ַּמ ְׁס ִכין!' צעקה עליו' ,קום ונהג כגבר!'.
ידיו של ִמי ָּשאל שעסקו בניגוב שאריות תבשיל השעורים בפיסת
ְׁפט ְׁי ַּרה ,95קפאו מעל החלל הריק שהותירה הצלחת המושלכת .הוא הביט
בהן ,המום ,כאילו אינו מבין מה להן ולו ,שמט אותן לצדי גופו שם נותרו
תלויות ,נבוכות כבעליהן .הוא הרים את ראשו ,ולראשונה זה מספר
חודשים הביטו ִמי ָּשאל ואשתו זה בעיניה של זו .הכאב העצום בעיני בעלה
היה נורא מכל שראתה ְׁר' ָּזא ַּלה במבטו של אדם מעולם .הסערה שטלטלה
גופה לפני רגע עזבה כלעומת שבאה ,מותירה אותה ריקה וחלולה .היא
95יריעות בצק הנאפות בהדבקה על דפנות ה ֶפ ְרן ,תנור חמר שצורתו כחבית עגולה
ובמרכזה גחלים.
100
