Page 117 - דורון בן שאול |בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים

‫דורון בן שאול‬ ‫ֹּבאר ֹּות ִנ ְׁש ָּב ִרים‬

‫פרק ראשון – ֲח ֹּנְך ַּלּ ַּנ ַּער‬

‫' ֲח ֹּנְך ַּלּ ַּנ ַּער‪ַּ ,‬על ִּפי ַּד ְׁרכ ֹּו‪,‬‬
‫ַּגם ִכי יַּ ְׁז ִקין‪ֹ ,‬לא ָּיסּור ִמ ֶמּ ָּנה' (משלי‪ ,‬כ"ב‪ ,‬ו')‬

‫ה'שס"ז‪-‬ה'שע"ז [‪ 1608-1618‬למניינם]‬
‫ֶת ְׁגר ְׁנ ָּנא‪ ,‬צפון ההר המערבי‪ְׁ ,‬ט ִריּפ ֹּו ִליטניה‪.‬‬

‫ִרי ִבי ִישּו ַּע ָּחיּון‪ ,‬אביו של ִרי ִבי ָּב ֲע ַּדאש‪ ,‬הכיר כמובן את סיפורו המזעזע‬
‫של ִרי ִבי ִמי ָּשאל‪ .‬ככל ִרי ִביי ההר‪ ,‬שמר ִרי ִבי ִישּו ַּע על דריכות מספר שנים‬
‫לאחר מותו של ה ִרי ִבי מ ְׁג' ֶבל ִי ְׁפראן‪ ,‬שמא נוצרה ִני ְׁמ ָּסא ִר ָּיה מאובדנותו‪.‬‬
‫אולם משחלפו השנים ואיש מ ִרי ִביי מחוזות ההר לא נתקל בר'ּו ָּלה של ִרי ִבי‬
‫ִמי ָּשאל‪ ,‬הניחו הכל כי רוחות אבותיו של ִרי ִבי ִמי ָּשאל‪ ,‬זקני בית־ ַּרחּום‬
‫הצדיקים‪ ,‬דאגו למנוע בושה נוספת למשפחתם ופעלו בעולמות העליונים‬

‫למען תפוגג הר'ּו ָּלה שלו אל תהומות הנשייה‪.‬‬
‫צרות אחרונות השכיחו את הראשונות‪ ,‬הדריכות חלפה לה ונדחק סיפורו‬
‫של ִרי ִבי ִמי ָּשאל לאותן פינות חשוכות בזיכרון בהן טומן אדם את כל אשר‬
‫מוטב לו כי יישכח‪ .‬כיוון שכך‪ ,‬לא יכול אדם בר דעת [ואיננו מתייחסים ָּל ָּבנֻו ַּואס‬
‫ה ַּח ַּכו ַּוא ִתי ככזה‪ ,‬ולא לביקורתו בעניין] לצפות כי יזכור ִרי ִבי ִישּו ַּע המנוח להתייחס‬
‫להסתלקותו האומללה של ה ִרי ִבי מ ְׁג' ֶבל ִי ְׁפראן בזמן שהעביר את תפקיד‬
‫ה ִרי ִבי לבנו‪ ,‬תשע עשרה שנים לאחר המעשה‪ .‬פרק הזמן הקצר אשר עמד‬
‫לרשות ִרי ִבי ִישּו ַּע‪ ,‬שלושה שבועות מהרגע ששב ָּב ֲע ַּדאש לביתו וקיבל על‬
‫עצמו את משרת ה ִרי ִבי עד שנפח אביו את נשמתו‪ ,‬היה בעוכריו‪ .‬בין‬
‫התובנות הרבות שניסה להנחיל לבנו בשלושת שבועות החפיפה הבהולה‪,‬‬
‫לא נכללה ההדרכה שהייתה עשויה להכין את הבן למבחן חייו‪ .‬כלום אמור‬
‫היה ִרי ִבי ִישּו ַּע‪ ,‬המנסה בשארית כוחותיו לדחוס כמה שיותר ידע בפרק זמן‬
‫זעום‪ִ ,‬ל ְׁצּפ ֹּות שלושים שנים קדימה?! לחשב ולמצוא כי ממש אז ימלאו‬
‫מ"ט שנים ליציאתה הכפויה של הר'ּו ָּלה אל העולם?! לזכור‪ ,‬כי אם לא‬
‫תימצא לה נפש אכסנאי חדשה במלאת יובל לאסונה‪ ,‬ייגזר גורלה להתפוגג‬
‫לעד אל הריק האינסופי?! כך אירע כי מארגז הכלים שקיבל ִרי ִבי ָּב ֲע ַּדאש‬

‫‪107‬‬