Page 127 - דורון בן שאול |בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים

‫דורון בן שאול‬ ‫ֹּבאר ֹּות ִנ ְׁש ָּב ִרים‬

‫משום שהסחורה שקנו הייתה פגומה‪ ,‬היה מוכן לכך‪ .‬הוא פצח בנאום כואב‬
‫וקורע לב‪ ,‬מומחיותו הידועה של שם‪-‬ט ֹּוב ַּנ ֲע ָּמן‪ ,‬אודות נצלנותם וכפיות‬
‫טובתם של אנשים פחותים שאינם מכבדים עסקה הוגנת ומנסים לרמות את‬
‫הסוחר המסכן‪ .‬כיוון שרבים מן הילדים היו בניהם של רוכלים וסוחרים‬
‫וליבם גס היה בפניות כגון אלו‪ ,‬לא השיג נאומו של סּוסּו את הרושם‬
‫המצופה והם המשיכו להתעקש באנוכיות על החזרת רכושם‪ .‬סּוסּו לא אמר‬
‫נואש ועבר לשלב השני במגננת הסוחרים בהציעו כי ימכור להם חזרה את‬
‫ה ָּח'ל ַּטות שלהם‪ ,‬תמורת סכום סמלי של חצי פרוטה לשקיק‪ ,‬סכום אשר‪,‬‬

‫למותר לציין‪ ,‬אינו מכסה ולו מקצת הוצאותיו שלו‪.‬‬
‫עצביהם מתוחים עדיין מהתרגשות ניסיון המרד במנהיגם‪ ,‬איבדו הילדים‬
‫את סבלנותם והתנפלו על הנוכל השמנמן באגרופיהם‪ .‬ואלמלא ָּב ֲע ַּדאש‬
‫אשר זכר לסּוסּו את חסד הצלת מנהיגותו וזינק כארי זועם להתייצב בינו‬
‫ובין תוקפיו‪ ,‬היו ודאי עושים בו שפטים‪ .‬מבטו המאיים הסיג אחור את‬

‫התוקפים‪ ,‬מכירים בכך במנהיגותו וסמכותו‪.‬‬
‫מאז מעשה ְׁמ ָּע ַּרת ַּה ַּמ ְׁכּפ ָּלה הפך סּוסּו לבן חסותו ויועצו הקרוב של‬
‫ָּב ֲע ַּדאש‪ .‬אסיר תודה על הזכות לחסות בצלו של גיבורו‪ ,‬שירת סּוסּו‬
‫בנאמנות אין קץ כיד ימינו של ָּב ֲע ַּדאש בכל ענייני ְּׁפ ַּר ְׁק ַּמ ְׁט ָּיא ופרקטיקה‪,‬‬
‫וכמוציא לפועל של רעיונותיו‪ .‬החברות הלא צפויה שימחה ומילאה‬
‫בגאווה את לב שם‪-‬ט ֹּוב ו ָּמאח ֹּו ַּנ ֲע ָּמן בה במידה שהטרידה ואכזבה את ִרי ִבי‬
‫ִישּו ַּע ָּחיּון ּו ְׁנ ַּוות בית ֹּו ָּרחל אשר העדיפו כי יתרועע בנם בכורם עם בניהם‬
‫של הורים למדנים השואפים כי ילדיהם יהיו תלמידי חכמים ולא עם ילדי‬

‫סוחרים המחנכים את ילדיהם לשאיפות חומריות‪.‬‬

‫ככל שגדל ָּב ֲע ַּדאש בלטו ההבדלים בינו ובין ִרי ִבי ִישּו ַּע אביו‪ ,‬הן‬
‫באורחותיו והן במראהו‪ .‬גופו של ָּב ֲע ַּדאש‪ ,‬בניגוד ל ִישּו ַּע נמוך הקומה ודל‬
‫הבשר‪ ,‬גבוה היה ועבה‪ .‬גופו הגדול והמגושם‪ ,‬אשר יכול היה להיחשב‬
‫כיתרון אם בבן ָּפ ָּלאחין מדובר היה או בבן ַּנּ ָּפחים‪ ,‬לא התיישב על הדעת‬

‫‪117‬‬