Page 310 - דורון בן שאול |בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים

‫ספר רביעי – בחיק ָּנ ְׁכ ִר ָּיה‬ ‫הר'ּולה של ִריבי ִמי ָּשאל‬

‫'אם כך' הסכים ִי ְׁת ָּרן‪' ,‬כדאי שנצא מחוץ למעגל הגמלים‪ .‬ריחם של בני‬
‫האדם מרתיע את חיית הטרף וגם אם לא תירתע‪ ,‬נוכל כך לנעוץ בה חיצינו‬

‫בטרם תנעץ שיניה בגמל'‪.‬‬
‫השניים הידקו היטב את גלימותיהם‪ ,‬יצאו להיקף מעגל הגמלים וצעדו‬
‫סביבם‪ ,‬מנסים להרגיעם בליטופים על חוטמיהם‪ .‬אולם עצבנות הגמלים‬
‫הלכה וגברה‪ִ .‬י ְׁת ָּרן המודאג הורה ל ַּל ְׁע ָּדן‪' ,‬גש והער כמה לוחמים‪ ,‬ייתכן‬

‫ומדובר בלהקת זאבים המשחרים לטרף ונתקשה להדוף אותה לבדנו'‪.‬‬
‫ַּל ְׁע ָּדן החל לענות‪ ,‬אולם חץ ארוך שננעץ בגרונו חנק מילותיו בדמו שלו‪.‬‬
‫את שריקת החץ ליוותה שעטת גמלים הדוהרים לכיוונם‪ ,‬מלווים בקריאות‬
‫קרב בניב ַּה ָּג' ָּפא ָּרה‪ִ .‬אי ְׁבן‪ֹּ -‬ח ְׁג ָּלה שלף חרבו מנדנה וזעק את התרעת האוייב‬
‫להעיר את הלוחמים הישנים תוך שהוא ְׁמ ַּפת ַּח את מוסרות גמלי הלחימה‬
‫למען יהיו מוכנים לרכיבה‪ .‬אולם טרם הספיק להתיר את הגמל הראשון‪,‬‬
‫נחתה חרב פלדה מעוקלת על צווארו‪ .‬גופו של ִי ְׁת ָּרן קרס תחתיו ואילו‬
‫ראשו‪ ,‬הדוף מעוצמת המכה‪ ,‬התגלגל בין רגלי הגמלים עד למחצלת השינה‬
‫של ָּב ֲע ַּדאש וסּוסּו‪ ,‬נועץ בהם עיניו הקפואות באזהרה‪ .‬היה זה חסד אחרון‬
‫אשר העניק להם ִאי ְׁבן‪ֹּ -‬ח ְׁג ָּלה‪ ,‬שכן אימת ראשו הערוף הקפיאה כל שריר‬
‫בגופם ומנעה מהם לקום על רגליהם כחבריהם‪ .‬בעיניים פעורות בזוועה‬
‫הביטו בצלליות מכמירות הלב של לוחמי ה ָּזא ְׁנ ִט ַּיה הלומי השינה המנסים‬
‫להתרומם וקורסים מייד ארצה‪ ,‬מפולחים בחיצי ַּה ָּג' ָּפא ָּרה‪ .‬לוחמים בודדים‬
‫הצליחו להתרומם ולשלוף חרבותיהם אולם רבים היו תוקפיהם וערניים‬
‫מהם‪ .‬מרגע שפילח החץ את גרונו של ַּל ְׁע ָּדן ועד שנערף ראש לוחם‬

‫ה ָּזא ְׁנ ִט ַּיה האחרון‪ ,‬לא חלפו אלא ח"י רגעים‪.‬‬

‫תוך שהם צופים בטבח המהיר של מגניהם‪ ,‬התעשתו ָּב ֲע ַּדאש וסּוסּו‬
‫ושקלו את אפשרויותיהם‪ .‬שלא כלוחמי ה ָּזא ְׁנ ִט ַּיה אשר חונכו לרכב על פני‬
‫מדבריות והרים וחרבם מונפת בעוז מול אויביהם‪ ,‬עוצבה נפשם של‬
‫ָּב ֲע ַּדאש וסּוסּו ב ָּח ְׁפר ֹּות של ֶת ְׁגר ְׁנ ָּנא‪' .‬ב ֹּוא ַּבצּור ְׁו ִהָּּטמן ֶב ָּע ָּפר ִמְּׁפני ּ ַּפ ַּחד‬

‫‪300‬‬