Page 88 - דורון בן שאול |בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים

‫ספר שני – ִרי ִבי ִמי ָּשאל ַּרחּום‬ ‫ֹּבאר ֹּות ִנ ְׁש ָּב ִרים‬

‫רק משחצה את סף שער חצר ביתו‪ ,‬נכנע ִרי ִבי ִמי ָּשאל לתשישותו וצנח‬
‫באיטיות אל הארץ‪ .‬למראה בעלה החבול והמדמם‪ ,‬אחזה ְׁר' ָּזא ַּלה‬
‫בשערותיה בבהלה‪ ,‬אולם בטרם הספיקה לפתוח בזעקות השבר הנדרשות‬
‫במקרים כגון אלו‪ ,‬היסה אותה ִרי ִבי ִמי ָּשאל בתנועת יד‪ .‬מבטו המיוסר‬
‫הבהיר ל ְׁר' ָּזא ַּלה כי לא עת היא לשאלות והיא הניחה לבעלה לדדות אל‬
‫חדרו‪ ,‬שם שקע לשנת עילפון מבורכת בזמן ש ְׁר' ָּזא ַּלה המודאגת שומרת על‬

‫שקט בחצר‪.‬‬
‫קרני שמש אדומות בגלישתן במורד ההר ריצדו על אשמורות עיניו‬
‫והעירוהו מעלפונו לתפילת המנחה‪ .‬הוא תלש מעליו בגדיו הקרועים‪ ,‬טבל‬
‫פיסת בד במים וקרצף מגופו את כתמי הדם הקרוש‪ .‬בדממה‪ ,‬מתעלם‬
‫לחלוטין מתחנוני ְׁר' ָּזא ַּלה כי יספר לה את אשר אירע‪ ,‬הסתפג באלּונטית‬

‫יבשה‪ ,‬לבש את הבגדים נקיים שהכינה לו ויצא אל בית הכנסת‪.‬‬
‫את תפילת המנחה הוביל ִרי ִבי ִמי ָּשאל בקול רועד‪ִ ,‬ש ְׁפתּות מ ַּעוות‬
‫מילותיו וחלקי מילים אובדות בין שיניו השבורות‪ .‬בני קהילתו הביטו‬
‫האחד בשני במבטי שאלה‪ ,‬תוהים על התנהגותו המוזרה וסימני האלימות‬
‫הקשים אשר כיסו את פניו של ה ִרי ִבי‪ ,‬אולם איש לא העלה על דעתו‬
‫להחציף פניו לשאול אותו לפשר מצבו‪ .‬כל ימיהם הכירו את ִרי ִבי ִמי ָּשאל‬
‫רחּום‪ ,‬את אביו‪ִ ,‬רי ִבי אּו ִזי ָּפה רחּום וחלקם אף זכו להכיר את סבו‪ִ ,‬רי ִבי‬

‫גי ְׁב ִרי רחּום וידעו כי במופלא מהם אל להם לדרוש‪.‬‬
‫כיוון שברור היה ל ִרי ִבי ִמי ָּשאל כי לא יוכל במצבו להעביר את שיעור‬
‫המשניות היומי שבין מנחה לערבית‪ ,‬ביקש את ָּפא ִלי בכורו כי יחליף אותו‪,‬‬
‫בתואנה כי עליו לחפש בספריו תשובה לבעיה הלכתית שהונחה לפתחו‪.‬‬
‫ברגע שסיים את תפילת ערבית ירד מן הדוכן ויצא אל ביתו מבלי שיתעכב‬
‫לשוחח‪ ,‬כדרכו‪ ,‬ולשאול לשלום הגברים אשר שבו מעמל יומם‪ .‬בבית סירב‬
‫לארוחת הערב שהכינה ְׁר' ָּזא ַּלה והודיע כי יפרוש מוקדם למצעו‪ ,‬מתעלם‬

‫מדרישתה הצודקת כי יסביר את אשר אירע לו‪.‬‬

‫‪78‬‬