Page 8 - yakinton_digi_288
P. 8
מרים פולין ,זיכרונות מ'ליל הבדולח'
מאת :תמר הורביץ ליבנה
בו גרו הרבה יהודים .שוטר עצר אותי ואמר שאין בית
ספר ,ושאחזור הביתה .ניסיתי לעקוף אותו אך הוא לא
נתן .אמרתי זה לא ייתכן ,לא אוכל לבוא הביתה ולומר
לאימא שאין בית ספר ,היא לא תאמין לי .חזרתי הביתה
ואימא שלחה אותי לקנות לחם ,עמדתי בתור והמוכרת
לא נתנה לי לקנות לחם .האנשים סביבי לא אמרו דבר,
רק הסתכלו .חזרתי לביתי.
בבית עמדתי ליד החלון וראיתי איך מורה גרמני מגיע עם
כיתתו .הוא הראה לילדים שלו איך שוברים זכוכיות בבית
הכנסת .הילדים לקחו אבנים ,שברו חלונות .היו בחוץ
ספרי תפילה והם שיחקו עמם בכדורגל .ראיתי איך הורים
לקחו את ילדיהם לבית ספר תלמוד תורה ,שם עמדו
אנשי ס.ס ולא נתנו לילדים לצאת .האבות נעצרו מיד.
רק בערב שחררו את הילדים .זה היה בעשרה בנובמבר.
מרים פולין בת 91מתגוררת ביישוב כפר-ורדים .בשעות הלכתי עם אימא שלי החוצה ,היא רצתה לראות את בית
הפנאי היא מתנדבת במוזיאון ליהדות דוברת גרמנית הכנסת והחזקתי אותה חזק .ביקשתי שלא תאמר דבר.
מרכז מורשת הייקים בתפן .היא עוסקת בהמרה של כתבי
אבל היא מלמלה כל הזמן ":החזירים האלה ,המנוולים יד בגרמנית הכתובים בכתב הזיטרלין (,)Sütterlin
האלה" ,פחדתי שמישהו ישמע אותה .ראינו איך עוצרים
לגרמנית עכשווית .כתב שבני גילה מכירים מילדותם
את הגברים היהודים. ויודעים לקרוא ולפענח אותו .היא עובדת במוזיאון מזה
חברה אחת ביקשה מאימא שתבוא לישון אצלה ,היא
שמונה שנים במסירות ובאהבה גדולה .פגשתי אותה השכירה חדרים לכמה גברים יהודיים והיא חששה .אימא
באוקטובר האחרון לשמוע על ילדותה ועל זיכרונותיה ,הסכימה וגם אני הלכתי עמה .אני לא ישנתי ,עמדתי ליד
במוקד שיחתנו הייתה התקופה שלפני ואחרי ליל הבדולח .החלון וראיתי איך הגרמנים עם הפנס הלכו מבית לבית,
היה לוח עם שמות האנשים והם חיפשו שמות יהודיים. ***
נכנסו ויצאו עם גברים יהודיים .לדירה שבה היינו לא
נולדתי בברסלאו שבפולין בשנת .1926כשהייתי בת שנה נכנסו.
היגרה משפחתי להמבורג ,שם התגוררתי עד 1.2.1939גם את אבי עצרו אבל הוא היה נכה ממלחמת העולם
אני זוכרת את אוקטובר ,1938הגעתי לבית הספר ,הייתי הראשונה ,הוא קיבל מעט מכות ושוחרר כעבור כמה
אז בת שתים עשרה .חצי כיתה לא הייתה בבית הספר.
ימים.את כל יתר הגברים שחררו כעבור חודש וחצי התברר שהנאצים אספו את כל היהודים הפולנים בלילה.
לערך .כשהגברים חזרו הם כבר לא היו אותם אנשים.
באתי הביתה וסיפרתי לאימא.
ראשם היה מגולח וראו עליהם שהם עברו עינויים .הנושא אימא עבדה ככובענית והייתה לה חברה שהיא סיימה
היחידי שדיברו עליו היה איך לעזוב את גרמניה .כל אחד
לתפור לה את הכובע .את היהודים אספו באולמות רצה לברוח ,אבל למי שלא היה כסף לא הייתה אפשרות
התעמלות של בתי ספר וחששתי .אימא הייתה אישה לצאת .נאסר עלינו ללכת לתיאטרון ולקולנוע .היה מרכז
עם הרבה טמפרמנט ופחדתי שהיא תאמר משהו שיזיק יהודי לתרבות ושם ראינו הצגות וקונצרטים והיה גם בית
לנו .ראיתי את האנשים האומללים ,אנשים בעלי אזרחות
קפה .הלכנו לשם כל יום בכדי לשמוע איזה אפשרויות פולנית ,חלקם עם פיג'מות וחלקם רק מעיל מעליהם.
יש כדי לעזוב את גרמניה.
שמעתי ילדים בוכים .כעבור זמן הלכנו וחיפשנו ומצאנו
כשאני חושבת על כל הילדות שלי התחושה היא פחד. את האישה ונתנו לה את הכובע .ידעתי שמה שקרה
הנאצים צעדו דרך הרחוב שלנו ,כל בוקר העירו אותי
לאנשים אלו ,יקרה לנו .בערב הכנתי מזוודה ,עם גרביים בשירתם" :אם הדם היהודי מטפטף מהסכינים שלנו
ותחתונים.
החיים כפליים טובים" .אני חשבתי "מה הם חושבים
בעשרה בנובמבר הייתי בדרך לבית הספר .גרתי באזור לעצמם האנשים אלה".
MBיקינתון .גיליון . 288טבת תשע"ח .דצמבר 2017 עמ' 8
