Page 235 - דורון בן שאול |בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים

‫דורון בן שאול‬ ‫ֹּבאר ֹּות ִנ ְׁש ָּב ִרים‬

‫הלוחמים הפנו פניהם אל ה ֲח ִכי ָּמאת אשר נעמדו כעת על רגליהן וזימרו‬

‫בניגון ערב‪,‬‬

‫ֶאל ֶד ֶרְך ְׁרח ֹּו ָּקה‬

‫בינ ֹּות ָּש ִמיר ָּו ַּש ִית‬ ‫ָּי ְׁצאּו ָּב ִנים ַּע ִזים‬

‫ְׁו ֹּראש ְּׁפ ָּת ִנים ַא ְׁכ ָּזר‬ ‫ָּנ ְׁסעּו ַּו ַּי ֲחנּו‬

‫ִּפ ְׁלסּו ַּד ְׁר ָּכם ַּה ַּי ָּמה‬ ‫ֲעלי ָּה ִרים ַּר ִמים‬

‫ָּחצּו ֲא ָּרצ ֹּות נ ָּכר‬

‫ַּב ֹּח ֶרב ּו ַּב ֹּקר‬

‫ִה ְׁנ ָּחם ָּהאל ִל ְׁמח ֹּוז ֶח ְׁפ ָּצם‬ ‫ַּב ְׁי ִשימ ֹּון ַּד ְׁר ָּכם ִה ְׁב ִקיעּו‬

‫ַּו ַּי ִצלם ִמְּׁטע ֹּות ְׁב ֹּתהּו‬ ‫ִל ְׁש ֹּבר ָּמז ֹּון ֱאלי בי ָּתם‬

‫ְׁיר ֹּו ְׁממּוהּו ִב ְׁק ַּהל ָּעם‬ ‫ַּעד ֶנ ֶפש ֹּשק ָּקה ַּי ְׁש ִביעּו‬

‫ּו ְׁבמ ֹּו ַּשב ְׁזקנ ֹּות‪ְׁ ,‬י ַּה ְׁללּוהּו‪.‬‬

‫משסיימו ה ֲח ִכי ָּמאת מזמורן‪ ,‬התרוממו הלוחמים מכריעתם והפנו פניהם‬

‫בחזרה אל ה ָּכ ִהי ַּנא אשר הושיטה ידיה קדימה‪ ,‬אצבעותיה פרושות‬

‫ומוצמדות כדרך הכוהנים המברכים את העם והכריזה‪,‬‬

‫' ִא ְׁכלּו ַּב ְׁשמ ָּחה ַּל ַּח ְׁמ ֶכן ּו ְׁשתּו ְׁבלב ט ֹּוב יי ְׁנ ֶכן‪ִ ,‬כי ָּר ָּצה ָּה ֱאל ֹּו ִקים את ַּמ ֲעשי ֶכן'‪.‬‬

‫הלוחמים פינו מקומם ואל הרחבה נכנסו ארבע נשים נושאות כדי חרס‬
‫עמוקים עליהם מתוחים עורות עיזים ופצחו בתיפוף קצבי‪ .‬אז הצטרפו‬
‫המנגנות‪ ,‬בחלילים מגולפים בסּוף ו ַּק ְׁתר ֹּוסים אשר מיתריהם גידי גמל‬
‫מתוחים‪ .‬בעלות המנגינה‪ ,‬פרצו לרחבה עשרות נערות בבגדי לבן ויצאו‬

‫במחולות לצליליה‪.‬‬
‫הגברים‪ ,‬אשר לכבודם נערכה ה ַּח ְׁפלה‪ ,‬לא נטלו חלק בריקודים ולא‬
‫בנגינה‪ .‬לוחמים צעירים הביאו מן המדורות קדירות מהבילות‪ ,‬מעלות‬
‫ריחות מפתים והניחון לפני הנשים‪ .‬הלוחמים המבוגרים יותר מזגו מן‬
‫הנזיד שבקדירות לקערות חרס והגישו לסועדות‪ .‬ראשית מזגו ל ֲח ִכי ָּמאת‪,‬‬
‫אחר לנשים המבוגרות‪ ,‬לצעירות ובסוף לילדים הקטנים‪ .‬רק לאחר שסיימו‬

‫להגיש‪ ,‬מילאו הגברים קערות לעצמם‪.‬‬

‫‪225‬‬