Page 345 - דורון בן שאול |בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים
P. 345
דורון בן שאול ֹּבאר ֹּות ִנ ְׁש ָּב ִרים
מעל גופו חסר החיים של ִישּו ַּע כשהן מקוננות ותולשות שערותיהן.
ָּב ֲע ַּדאש קרס תחתיו ,מצונף כעובר וייבב בקול חרישי .גם במילוי חובתו
האחרונה כבן ,נכשל .אביו הלך לעולמו מבלי שבנו יעמוד לצד מיטתו,
יקרא עליו וידוי ו ְׁש ַּמע ִי ְׁש ָּראל ויעצום את עיניו.
תוך זמן קצר התמלאה ה ָּח ְׁפ ַּרה בשכנות אשר שמעו את זעקות ָּרחל ובתה
והצטרפו לקינותיהן .אחריהן הגיעו הגברים והקיפו את מיטת ה ִרי ִבי המת
בעיניים דומעות .ביללות הקינה של נשות הכפר ,המבוצעות בדרך כלל
מתוך חובת נימוס גרידא ,ניתן היה לשמוע כאב אמיתי .גם על פניהם
חמורות הסבר של הגברים ,שדרשו מן הנשים הבוכיות לצאת אל חצר
ה ָּח ְׁפ ַּרה על מנת שיוכלו להתעסק בהכנת גופו של ה ִרי ִבי למנוחת עולמים,
ניכר היה יגון עמוק .אף שהיו רחוצים ולבושים בבגדיהם הנאים לכבוד
השבת המשמשת ובאה ,יצאו רבים מהגברים בכפר אל בית החיים ואתם
מכושים ואתים .בהנחיית רּו ִשיל השמש הזדרזו וחפרו את קברו של ה ִרי ִבי
בטרם תכנס השבת ויעברו חלילה על איסור הלנת המת.
בין השמשות יצאה תהלוכת הלוויה לדרכה .ואף שאין לך אדם מישראל
שאינו טרוד ודחוק לסיים הכנותיו לשבת בשעה זו ,לא היו גבר ולא אישה
בכפר שלא ליוו את ה ִרי ִבי הנערץ למנוחתו האחרונה .כאשר נסתם הגולל
וסיים ָּב ֲע ַּדאש לומר 'הּוא ְׁב ַּר ֲח ָּמיו ַּי ֲע ֶשה ָּשל ֹּום ָּעלינּו ְׁו ַּעל ָּכל ַּעמ ֹּו ִי ְׁש ָּראל
ְׁו ִא ְׁמרּו ָאמן' הפטירו כולם אמן חטופה ובלב שבור ועיניים דומעות נחפזו
חזרה אל ה ָּח ְׁפר ֹּות כדי לטמון את סירי החמין ולהדליק נרות לקראת שבת.
אל האבלים השבים לביתם נלווה רק סּוסּו שהוביל בידו האחת את ָּב ֲע ַּדאש
הפוסע כסהרורי ובידו השנייה את ְׁק ִני ְׁד ַּלה שלא הפסיקה לבכות.
ברגעים הראשונים לאחר שהגיעו אל ָּח ְׁפ ַּרה התיישבו ָּרחל ָּחיּון וילדיה
אל הארץ בבגדיהם הקרועים כשהם המומים ושותקים ,ממלאים חובתם
להתחיל את שבעת ימי האבל על אבי המשפחה .סּוסּו הנבוך הביט בהם
ושאל את עצמו כיצד ישבתו השלושה את השבת ומדורתם אינה בוערת
ותבשילי השבת אינם מוכנים .בטרם הספיק לחשוב על תשובה לשאלתו,
התפרצה לחצר כרוח סערה ָּמאח ֹּו אימו ,הפטירה מספר יללות קינה קצרות
335
