Page 324 - דורון בן שאול |בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים

‫ספר רביעי – בחיק ָּנ ְׁכ ִר ָּיה‬ ‫הר'ּולה של ִריבי ִמי ָּשאל‬

‫ְׁו ַּעל יּו ַּבל ְׁי ַּש ַּלח ָּש ָּר ָּשיו‬ ‫ְׁו ָּה ָּיה ְׁכעץ ָּשתּול ַּעל ַּמ ִים‬
‫ְׁו ָּה ָּיה ָּעלהּו ַּר ֲע ָּנן‬ ‫ְׁוֹלא ִי ָּרא ִכי ָּי ֹּבא ֹּחם‬

‫ְׁוֹלא ָּי ִמיש מ ֲעש ֹּות ּ ֶפ ִרי‬ ‫ּו ִב ְׁש ַּנת ַּב ֹּצ ֶרת ֹלא ִי ְׁדָאג‬
‫ְׁוָאנֻש הּוא‪ִ ,‬מי י ָּד ֶעּנּו‪332 .‬‬ ‫ָּע ֹּקב ַּהלב ִמ ֹּכל‬

‫לאחר שסיים זמרתו‪ ,‬התמלא בתחושת התעלות‪ ,‬ודאות ברורה כי נועדו‬
‫פסוקים אלו ל ִאחּוד ְׁב ַּמ ִים ַּח ִיים‪ .‬הוא חזר שוב על הפסוקים‪ ,‬פותח ב'ָארּור‬
‫ַּה ֶג ֶבר ֲא ֶשר ִי ְׁב ַּטח ָּבָא ָּדם'‪ ,‬סוגר ב'ָאנֻש הּוא‪ִ ,‬מי י ָּד ֶעּנּו' וחוזר חלילה‪ .‬הוא‬
‫זימר וריקד‪ ,‬גופו של סּוסּו בזרועותיו וְּׁפ ִתי ַּלת־ ָּה ִאחּוד נעה עימם‪ ,‬מתארכת‬

‫ומתקצרת‪ ,‬מתרחבת ומתפתלת‪ ,‬כרוקדת מחול משל עצמה‪.‬‬
‫שעות הבוקר חלפו‪ ,‬השמש הגיעה לאמצע השמיים‪ .‬גרונו ניחר מזמרתו‪,‬‬
‫רגליו רעדו מריקודו וסּוסּו נותר בעלפונו‪ .‬בהגיע ְּׁפ ַּלג המנחה הבין ָּב ֲע ַּדאש‬
‫כי עליו לעצור ולאזור כוחות אחרת יכריעוהו רעבונו ותשישותו בטרם‬

‫ישיג את יעדו‪.‬‬
‫בשארית כוחותיו הוציא את סּוסּו מהמים והניחו על שפת הבור‪ .‬הספיג‬
‫פיסת בד בכתישת תמרים מהולה במים וסחט בעדינות לפיו של סּוסּו‪.‬‬

‫לעצמו בלל חופן תמרים בקמח שעורים גס ולעס באיטיות‪.‬‬
‫את המשך המעמד במים החליט לדחות לבין השמשות‪ ,‬שעת הרחמים‬
‫המסוגלת ל ִישּו ַּעות‪ .‬בינתיים‪ ,‬הניח ראשו של סּוסּו על ירכיו והשעין גבו אל‬
‫הסלע בעיניים פתוחות‪ ,‬לבל יירדם חלילה‪ .‬אולם אף שמרובים היו כוחות‬
‫נפשו של ָּב ֲע ַּדאש ומשובחים‪ ,‬גבו שתי יממות האימה וחוסר השינה את‬

‫מחירן וגופו המותש קרס לשינה עמוקה‪ ,‬טרופת בלהות‪.‬‬

‫‪ 332‬ירמיהו‪ ,‬י"ז‪.‬‬

‫‪314‬‬