Page 99 - דורון בן שאול |בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים

‫דורון בן שאול‬ ‫ֹּבאר ֹּות ִנ ְׁש ָּב ִרים‬

‫הגדולים העמיד ח ֹּוקר ה ְׁכ ָּלי ֹּות את ִרי ִבי ִמי ָּשאל והוא‪ ,‬כפי שהסביר להם‬
‫אחיו עצמו ובשרו‪ ,‬נכשל בו כאחרון פושעי ישראל‪ .‬ולא נותר לבני אל־‬
‫ִדי ְׁיסיר אלא להתנחם בחסד שגמל עימם ז ֹּוכר ְׁב ִרית הָאב ֹּות בנותנו להם‬

‫את ִרי ִבי ִּפ ְׁנ ָּחס‪ ,‬הצעיר לבית רחּום‪ ,‬כעמוד אש להנחותם דרך‪.‬‬

‫הלך האביב ובא חומו של קיץ‪ .‬שבתות נכנסו בשלום ויצאו בצער‪.‬‬
‫תינוקות באו לעולם וקשישים נפרדו ממנו‪ .‬נערות נכנסו לחופתן ונערים‬
‫למשתה נגינתם ועדיין לא שב הרועה הנאמן ִרי ִבי ִמי ָּשאל להרביץ תורה‬
‫בצאן מרעיתו‪ .‬את ימיו בילה על מחצלת בפינת החצר‪ ,‬נועץ מבט מזוגג‬
‫באשתו ובנותיו העוסקות במלאכות יומן וממלמל לעצמו מילים סתומות‬
‫בקול בכייני‪ .‬למשמע כל רעש חריג שנשמע מחוץ לחצר‪ ,‬סיר הנופל מיד‬
‫שכנה רשלנית‪ ,‬ילדים שובבים הגוררים פחים קשורים בחבל או טפיפת‬
‫פרסות אתונו של רוכל‪ ,‬היה קופץ ִמי ָּשאל כמי שנשכו נחש ומתחיל לזעוק‪,‬‬

‫'הם באים להרוג אותי!‪ ..‬הם באים להרוג אותי! ברחו על נפשכם‪.'..‬‬
‫וכאילו לא די בחרפת זעקותיו‪ ,‬היה מאבד באימתו את השליטה על סוגריו‬
‫ומטנף את בגדיו‪ְׁ .‬ר' ָּזא ַּלה האומללה‪ ,‬שלא הסכימה שיראו בנותיה בחרפת‬
‫אביהן‪ ,‬טיפלה לבדה בהחלפת בגדיו הצואים וכיבוסם במעיין‪ ,‬בידיה‬

‫הסדוקות מרוב שפשוף‪.‬‬
‫תחילה נהגו בו שותפיו ל ִרי ִביּות‪ִּ ,‬פ ְׁנ ָּחס אחיו ו ֻחו ָּואט ֹּו בן דודו‪ ,‬בנדיבות‪.‬‬
‫אף שלא היטה שכמו עמם במלאכת השחיטה והניקור‪ ,‬המשיכו לחלוק‬
‫לשלושה חלקים את הנתחים שקיבלו בשכרם מכל כבש או עז שנשחטו‪.‬‬
‫בכל ראשון וחמישי‪ ,‬בתום יום השוק‪ ,‬היה מגיע ִרי ִבי ִּפ ְׁנ ָּחס ובשקו חלקי‬
‫הבהמה הניתנים ל ִרי ִבי ִין ‪ -‬הריאה‪ ,‬מקום השחיטה שהוא צוואר הבהמה‪,‬‬
‫מחצית הכ ְׁר ָּשה‪ 85‬והמ ְׁס ָּראן‪ 86‬שצבעו לבן וטעמו עדין ואין כמוהו למילוי‬

‫‪ 85‬הקיבה‬
‫‪ 86‬המעי הדק‬

‫‪89‬‬