Page 137 - דורון בן שאול |בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים
P. 137
דורון בן שאול ֹּבאר ֹּות ִנ ְׁש ָּב ִרים
' ִמיןָּ -פא ְׁד' ַּלאכַּ 112יא ִאי ְׁבן־אל־ו ַּוא ִלי 113אמר ָּד ִריס ָּג'אטּו בקול רועד,
'ּו ָּוא ַּלא ִהי ּו ְׁח ַּיאת אּו ַּלא ִדי! 114לא הייתי מעז להפריע למשפחת אל־ו ַּוא ִלי אם
לא החיים שלי היו תלויים בזה! ַּד ִח'י ַּלכ י ַּאִ -סי ִדיִ ,א ְׁס ַּמע ִכי ְׁל ִמי'!115
ָּב ֲע ַּדאש ההמום ,שהפך בן רגע מנער יהודי בן־מוות ל ִסי ִדי ,היסס לשבריר
שניה ואז התיישב על ספסל הבוכים וסימן לאיש להמשיך במחוות יד
פזורת נפש ,חיקוי לא מודע של אביו.
' ִסי ִדי ,אל־ָא ְׁמ ַּג'אר 116בּוָּ -קאו ָּוס ,אמר לי ,לך ל ַּח ִכים ָּקא ִדי שּוע שיכתוב
ּו ָּוא ַּראק-מּו ָּקא ַּדאס 117למחלה של הבת שלו שנהייתה חולה ממזמן' סיפר
ָּד ִריס ָּג'אטּו בקול שבור' ,לכולם הלך האבא שלה ,ל ַּט ִביבים של ַּה ָּג' ָּפא ָּרה,
ל ָּקא ִדים של ה ֻמ ְׁח ְׁמ ָּד ִנים ,אפילו ל ָּסא ְׁח ִר ַּייאת 118מה ָּזא ְׁנ ִט ַּיה הלךַּ .וא ַּלא־
ו ַּוא ַּחד לא הצליח! אבל מה ,אמרו לו כולםָּ ,קא ִדי שּוע אל־ ַּח ִכים יעזור לך.
בת הזקונים של הָא ְׁמ ַּג'אר היא אל־ ִבינת ואוהב הוא אותה יותר מהחיים
שלו! כּול ַאלַּ -שקים ,מה שעל החמור הזה ,שלח מתנה ל ָּקא ִדי שּוע! אם
אני חוזר לָא ְׁמ ַּג'אר בלי הּו ָּוא ַּראק של ָּאבּו ְׁכ אל־ ַּח ִכים ,יותר טוב תהרוג אותי
בחרב שלי' אמר והשליך בדרמטיות את חרב הפלדה הממורטת שלו לרגלי
ָּב ֲע ַּדאש הנרתע בבהלה.
ָּב ֲע ַּדאש ,יש להודות ,לא היה לגמרי ממוקד בדבריו של ָּג'אטּו כיוון
שמחשבתו הייתה עסוקה במקביל בשאלה חשובה לא פחות ,כיצד יספר
לחבריו על האירוע ההזוי שהוא חווה? ['אני ישבתי על הספסל והערבי הכחול כרע לפני
והתחנן.....ואז הוא נתן לי את החרב שלו !?'...אין סיכוי שיאמינו לו! ].החרב המושלכת לרגליו
החזירה מחשבותיו להווה ,מבהירה כי סיים הערבי הכחול את דבריו
וממתין הוא לתשובתוָּ .ב ֲע ַּדאש הפסיק בנימוס את השיחה הדמיונית
112אנא ממך
113בנו של הקדוש
114נשבע ,בחיי ילדי
115אני מתחנן לאדוני ,הקשיב לדברי
116אדוני ראש השבט
117נייר קדוש ,כך מכנים ה ֻמ ְח ְמ ָּד ִנים את הכ ִתי ָּבא
118המכשפות
127
