Page 10 - meorot_hakashrut_6
P. 10
המשך בענין ביטול חמץ בלב ללא אמירה בפה
הלב הוא העיקר ,ורק צריך שיהא דיבורו מתאים זוטא דהיינו דבור לית ביה ,שהרי הביטול בלב ט' ע"ב ,ד"ה אמר רב חסדא] איכא מאן דאמר
ומצטרף למחשבתו ,שאם אין הדיבור והלב הוא תלוי ,כמ"ש הרב שיבטל החמץ בלבו כו', דלבו לאו דוקא ,אלא לומר שאין צריך להשמיע
הולכים בקנה אחד אין פיו וליבו שוים ,ולא מהני וישים בלבו כו' ,ובגמרא בהרבה מקומות מבטלו לאזניו ,אבל צריך שיוציא בשפתיו דדברים שבלב
בלבו .ומה שהצריכו חכמים לומר כל חמירא, אינן דברים .ובאמת דגדולה מזו כתב ר"י בעל
מידי לא מה שאומר ולא מה שחושב. ולהוציא הביטול בפה ,לא עשו כן אלא כדי לברר התוספות בפ' תמיד נשחט [פסחים] [סג' ע"א,
ונתבארו עד כאן ג' שי' בגדר הביטול לחמץ הביטול ,מיהו ביטול הפה בלא הסכמת הלב לא ד"ה מאי שנא] דמחשבת פיגול לאו דוקא ,דאינו
הידוע ,דשי' רש"י והרמב"ם שביטול הוא השבתה פיגול עד שיוציא בשפתיו .וכ"כ בסו"פ המפקיד
של החמץ ,שע"י הביטול חשוב כעפר וטוח בטיט הוי ביטול ,עכ"ל. [ב"מ מג' ע"א ,ד"ה החושב] במתניתין דהחושב
שאין בו ממשות חמץ .שי' התוס' והריטב"א דגדר ומבואר בדבריו שלמד שבאמת ענין הביטול לשלוח יד בפקדון ,דחושב לאו דוקא אלא היינו
ביטול היינו הפקר ,דמהני הביטול כיון שנעשה וההשבתה ,אינה אלא בלב שמבטל בליבו, בפה .וכן בפרק היה קורא [ברכות טו' ע"א]
החמץ כהפקר .ושי' הרמב"ן דמחמת איסור הנאה ואעפ"כ דקדק בלשון הרמב"ם שהקפידו חכמים גרסינן לא יברך אדם ברכת המזון בלבו .וכתב
שבחמץ יוצא החמץ מרשותו ,ולא נעשה אסור ע"י שיהא הביטול נעשה ע"י דיבור דוקא ,ונתן לזה רש"י [ד"ה בלבו] בלבו ,שלא השמיע לאזניו .ויש
שעשאו הכתוב כברשותו ,רק אם רוצה בקיומו הכרח לדבריו שם בדקדוק הסוגיא ,יע"ש .והכי
ומניחו לדעתו ,אבל אם מבטלו שאינו רוצה טעם להראות הסכמת ליבו להביטול. נמי איכא למימר דלבו לאו דוקא ,והכי מוכח
בו ,אינו עובר עליו דכהפקר גמור הוא וכיאוש ובזה יש ליישב גם סתירת הדברים בפרש"י, בירושלמי דפ' כ"ש [פסחים פ"ב ה"ב] דקאמר
שעמד בזה הצל"ח הנ"ל לעיל ,שנקט לשון ביטול דצריך לומר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני
באבידה.
ובענין ביטול בלב ,נתבארו בזה כמה שי' ,שהטור בלב דוקא ,וגם שביטול באמירה כנ"ל. יודע בו יבטל ,וכן נראה עיקר ,עכ"ל.
הביא לשון הרי"ף והרא"ש נוסח הביטול שע"פ והנה בפי' רבינו מנוח להלן שם (פ"ג ה"ז) כ' ונראה לבאר הדברים ,דהנה בהא דבעי' להוציא
הירושלמי ,ונתבאר מכמה ראשונים לעיל שנהגו ז"ל :צריך לבטל כו' ,אמר המפרש ומאחר שבטלו בשפתיו ,ישנם שתי אופנים של דיבור .יש דברים
לומר לשון זו בפה ,שכך יהיה הביטול ניכר ולא מצורת אוכל שוב לא נקרא חמץ ,דהוי כטח פניה שצריך להחיל ע"י ליבו ודעתו ,וכיון שדברים
בטיט ,דאמרינן בפרקים דלעיל דבטלה ותו לא שבלב אינם דברים ,ממילא כדי להחיל איזה
ישכחו. עבר עליה ,דכתיב לא יראה לך חמץ בתורת חמץ, ענין במחשבתו ,בעינן שיוציא בשפתיו ענין זה,
לפי שי' תוס' והראשונים דעימיה ,שנקטו שביטול אבל בתורת עפר יראה .ואתה דע לך ,כי הבטול וכמש"כ התוס' לענין מחשבת פיגול דבעי' דיבור
מטעם הפקר ודאי דצריך לבטל בפה .אלא לא הצריכה תורה אלא במקום המצוי ,ורבנן בפה ,והיינו שזה דיבור שנועד לבטא את מחשבת
שלמש"כ הרמב"ן דהיינו כדין יאוש דאבידה, הצריכו בדיקה בכל המקומות ,שצריכין בטול
מן התורה דהיינו מקום המצוי ,ואעפ"כ הצריכו הלב ,והדיבור מחזק את ביטוי מחשבת הלב.
ממילא דאי"צ דיבור וסגי במחשבה. ביטול אחר הבדיקה ,ודוקא במקום שאינו מצוי, אבל יש עוד דין של דיבור ,וזה שאותם דברים
ובדע' הרמב"ם ורש"י נתבאר דעיקר הביטול כגון חורי הבית העליונים והתחתונים ודכותייהו. שצריך בהם דיבור ולא סגי במחשבה ,יש עוד דין
הוא במחשבה ,רק שבדיבור מקיים ומחזק דבר ודי בזה טעם למה מברכין על הבדיקה ולא על שלדיבור צריך שישמיע לאזניו ,שזו הלכה בהלכות
המחשבה ,ובצל"ח תולה הדברים בשי' דחמץ הביטול ,לפי ששניהם מדברי סופרים ,הבדיקה דרכי הדיבור ,שאינו דיבור עד שישמעו מפיו מה
במקום מצוי והביטול במקום שאינו מצוי ,ואמטו שמדבר ,שלכה"פ הוא בעצמו ישמע אמרי פיו ,כמו
בזמנו אסור בהנאה. להכי עדיף לן לברוכי על הבדיקה ,שהוא במקום
שי' הפר"ח דבעי' דיבור דוקא ,אבל רק כדין בטול דאורייתא במקום המצוי .והכי נמי מסתברי בקר"ש וברכהמ"ז.
מחשבה שע"י דיבור ,ולכן אי"צ שישמיע לאזנו דאלת"ה היכי בעי בגמרא ,גבי הא דהבודק והיא הנותנת שמצינו לברכהמ"ז וקר"ש שצריך
צריך שיבטל ,מ"ט הא טעמא ודאי דמש"ה צריך שישמיע לאזנו ,והיינו דדיבור אינו אלא כשמוציא
מה שמדבר בפיו ,והיינו מחשבה שע"י דיבור. למיעבד ביטול ,משום מקום שאין מכניסין בו ומשמיע ,אבל בלא זה אינו דיבור גמור אלא
ויש להביא בזה לדינא ,מש"כ בבי' הגר"א סי' חמץ ,אלא ודאי משמע שהשבתה האמורה בתורה מחשבה בלבד ,דכיון שלא נעשה הדיבור כהלכתו,
תלז' סע' ב' (ד"ה ומבטלו בליבו) וז"ל [בתוספת היא במקום המצוי ,אלא שהחכמים חייבו על אין לנו כאן אלא מחשבה קולנית שהוציאה בפה,
ביאור במוסגר] :ומבטלו בלבו ,דבלבו סגי כמ"ש הבדיקה דעדיפא מן הביטול ,והצריכו הבטול
בגמ' [פסחים] ז' א' ,ח' א"ב [ע"א וע"ב] ,לא' אחריה משום מקום שאין מכניסין בו חמץ ,וכדי אבל עדיין אינו דיבור כראוי.
ב' ,מ"ט א' [שבמקומות אלו מוזכר ענין הביטול שלא ישכח דין תורה .ואחר שהבדיקה והבטול וזה מה שהביא מדברי רש"י שהפי' של לברך
בלב] ,וכ"כ הרמב"ם וטוש"ע כאן ,וכ"כ רש"י תרוייהו צורך ביעור נינהו ,צריך ליזהר שלא לשיח ברכת המזון בליבו ,היינו שלא השמיע לאזניו ,כיון
ד' ב' ,ח' א' ,וש"מ [ותשמע ותבין מכל מקורות עד שישלים הבדיקה והבטול ,כדי שלא יסיח דעתו שלדיבור בעי' שישמיע לאזניו .וזה מה שמסיים
אלו שהביטול הוא בלב] .ובסי' תל"ח ס"ב ,וסי' שהוא הפי' בירושלמי שצריך לומר כל חמירא
תל"ג סז"ח [סע' ז' וסע' ח] ,וסי' תמ"ב ס"ח, ממעשה המצוה ,עכ"ל. וכו' ,והיינו דהא דבעי' שיבטל בליבו כמו שמצינו
וש"מ [ותלמד מזה לדינא שהביטול בלב] ,דלא ומבואר בדבריו כדברי הר"ן הנ"ל ריש מכלתין בכל המקומות ,היינו שיבטל בנוסח הזה ושאין
כהר"ן בשם י"מ דבלבו ל"ד [לאו דוקא] ,אלא דפסחים (א' ע"א בדפי הרי"ף) דבדיקה וביטול צריך להשמיע לאזניו ,כי אין ענין של דיבור חשוב
צריך להוציאו בשפתיו ,וליתא [דלדינא לא בעי' שתיהם עצות מדאו' ,לקיים מצות השבתה או לביטול ,אלא רק שיבטל בזה הנוסח ,ולכן גם
ע"י בדיקה וסילוק של החמץ הידוע ,או ביטול אם מדבר את המחשבה בפה ,אבל אי"צ שישמיע
להוציא בשפתיו כלל] ,עכ"ל. דמהני נמי לחמץ הידוע ,ורק מדרבנן שהעדיפו
וכך מסכם בקיצור דברים לדינא בביאור הלכה את הביטול ,מ"מ תיקנו שיבטל גם משום החמץ לאזניו.
שם (ד"ה בלבו) ז"ל :הנה ידוע שיש דעות אי ה] והנה הרמב"ם פ"ב מחמץ ומצה ה"ב כ' ומה
ביטול סגי בלב ,או דוקא בפה ,ועי' בביאור הגר"א שאינו ידוע. היא השבתה זו האמורה בתורה ,היא שיבטל
שהסכים להלכה כלשון המחבר ,דבלב סגי ,עכ"ל. והיינו דמוכח דביטול הוא לחמץ הידוע ,ומשום החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר ,וישים בלבו שאין
העולה מדברינו עד כאן ,למעשה אין לנו בזה שמבטל חשיבותו מהיותו חמץ ,וע"י מחשבתו על ברשותו חמץ כלל ,ושכל חמץ שברשותו הרי הוא
אלא את הכרעת הגר"א ע"פ כל לשונות הגמ' החמץ שיהא אצלו כעפר ,ה"ה מבטלו בזה כדי
והפוסקים ,והמשנ"ב כפוסק אחרון ,שהורו לדינא שלא יעבור עליו בבל יראה וב"י ,ומדין בעלותו כעפר ,וכדבר שאין בו צורך כלל.
עליו כמו שיכול לשרפו ולהשחיתו לגמרי ,כך יכול וזה ממש כפרש"י הנ"ל ד' ע"ב (ד"ה בביטול)
דביטול בלב סגי. גם לקיים ביטול והשחתה זו בליבו או בדיבורו שכ' בביטול בעלמא ,דכתיב תשביתו ולא כתיב
אלא שהמנהג בכל תפוצות ישראל ,לבטל בפה
וכמו שמודפס בכל הסידורים ובסדר הגדה של כנ"ל. תבערו ,והשבתה דלב היא השבתה.
פסח ,וכפי שכתבו הראשונים שזה נוסח שכבר ויעוי' בביאור הגר"א על השו"ע סי' תלד' סע' אלא שהרמב"ם בפ"ג מחמץ ומצה ה"ז כ'
נמצא מהגאונים ,ועל כן מנהג ישראל תורה לאמר ב' (ד"ה ויאמר) שכ' ויאמר ,כמ"ש בתרומות וכשגומר לבדוק ,אם בדק בליל ארבעה עשר או
ביטול חמץ בפה ,ואף שלדינא מועיל הביטול גם ביום ארבעה עשר קודם שש שעות ,צריך לבטל
ובשבועות שיהא פיו ולבו שוין ,ועמ"א ס"ק ו'. כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו ,ויאמר כל
במחשבה. ויעוי' במג"א (ס"ק ו) שכ' ואם אמרו .בקצת חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו ,הרי
ואף שנהגו לומר בפה ,לא מצינו בין הפוסקים נוסחאות כתוב ואם אמרו בלה"ק יצא ,ונ"ל הוא בטל והרי הוא כעפר ,אבל אם בדק מתחלת
שהביאו למעשה שדוקא בפה ,ויתכן להקל לומר דהיינו דוקא כשיודע לפחות ענין הביטול ,שיודע שעה ששית ולמעלה ,אינו יכול לבטל שהרי אינו
בפה אף שלא משמיע לאזנו .ובודאי שמהיות טוב שמפקיר חמצו ,אבל אות' שאין מביני' כלל,
אל תקרא רע ,ומי שיכול לומר בפיו שיהא בדיבור וסוברי' שאומרי' איזה תחינה ,פשיטא דלא יצאו, ברשותו ,שכבר נאסר בהנייה.
ובמחשבה שפיו וליבו שוים ,וגם יקרא לבני ביתו דהא בטול מדין הפקר ,ובעי' שיהא פיו ולבו שוין. וצריך תלמוד שהרמב"ם מביא גם שעיקר השבתה
ויזכיר להם שיבטלו חמץ שלהם ,ויקיימו בזה והנה להשי' דהביטול הוא מטעם הפקר ,הנה ע"י בלב ע"י ביטול ,ובדין הביטול כ' שצריך לבטל
הביטול חל איזה חלות קניני ממוני בחמץ ,ולכאו'
המנהג כדת. היה ראוי שיהא הביטול דהיינו ההפקר חל ע"י ולומר כל חמירא וכו'.
ובדיעבד יש לנו את ההכרעה לדינא ,דסגי בביטול דיבור ,ואעפ"כ העיקר הוא בלב .ולכן כ' דבעינן ויעוי' בפי' רבינו מנוח על הרמב"ם (שם פ"ב ה"א)
חמץ במחשבה בלבד ,וכהכרעת הגר"א והמשנה שיהא פיו וליבו שוים ,היינו דמה שעושה בכוונת שכ' ז"ל :אמר המפרש ,אעפ"י שביטול החמץ ביום
ארבעה עשר דאורייתא הוא ,לא מברכינן עליה,
ברורה כנ"ל. שאין בו ברכה שהרי אין בו מעשה ,ואפילו מעשה
מאורות הכשרות ׀ ניסן תשע"ט 10
