Page 9 - meorot_hakashrut_6

‫דקשיא ליה שאילו היה בחיוב לבטל בפה‪ ,‬לא הוו‬ ‫ברשותו‪ ,‬וממילא שאין דרך הביטול פועל בקנין‬ ‫ע"ב דאמר רבי אלעזר שני דברים אינן ברשותו של‬
‫שתקי מיניה בגמרא דידן‪ .‬גם מלשון רש"י שכתב‬ ‫ומציאות החפץ‪ ,‬להוציאו מבעלותו ורשותו ע"י‬ ‫אדם‪ ,‬ועשאן הכתוב כאילו ברשותו‪ ,‬ואלו הן בור‬
‫צריך שיבטל בלבו סמוך לבדיקה מיד‪ ,‬ואומר כל‬ ‫הביטול‪ ,‬אלא דאדרבא כל מה שעשאו הכתוב‬ ‫ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה‪.‬‬
‫חמירא וכו'‪ .‬משמע דעיקר חיוב הביטול אינו אלא‬ ‫להחמץ כאילו הוא ברשותו‪ ,‬אין הכוונה שנעשה‬
‫בלב‪ ,‬דאם לא כן למה דייק לפרש בלבו‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫החמץ כאילו חוזרת בעלותו ורשותו בהחמץ כאילו‬ ‫ויסוד הדבר שעשאן הכתוב כברשותו‪ ,‬היינו שכיון‬
‫והיינו דגם לביטול בלב‪ ,‬שייך ענין של נוסח כיצד‬ ‫הוא ממונו לכל דבר‪ ,‬אלא דלענין האיסור שיהא‬ ‫שהתורה ציוותה לבער והוציא את החמץ‪ ,‬וזה‬
‫החמץ ברשותו ובעלותו‪ ,‬כשרוצה בקיומו נחשב‬ ‫האיש מחזיק בחמץ ורוצה בקיומו‪ ,‬מה שעובר על‬
‫עליו לחשוב בליבו את ענין הביטול‪.‬‬ ‫החמץ כאילו הווא ברשותו‪ ,‬אבל רק לענין שעובר‬ ‫האיסור ומחזיק החמץ בביתו‪ ,‬נותן על החמץ גדר‬
‫ובאמת בעיקר הדקדוק בדברי רש"י הנ"ל‪ ,‬שכ'‬ ‫כאילו הוא ברשותו לענין זה שעובר על האיסור‪.‬‬
‫(בדף ו' ע"ב ד"ה הבודק) הבודק צריך שיבטל‪,‬‬ ‫בו על האיסור שיהא החמץ ברשותו‪.‬‬
‫בלבו‪ ,‬סמוך לבדיקה מיד‪ ,‬ואומר כל חמירא דאיכא‬ ‫תדע שהרי גם חמץ הוא ככל איסורי הנאה שאינו‬ ‫ויש להביא בזה מש"כ הרמב"ן שם בתו"ד‪ ,‬ז"ל‪:‬‬
‫ברשותו‪ ,‬וודאי שאינו יכול לקדש בו את האשה‪,‬‬ ‫שאם נתן דעתו עליה לאחר זמן האיסור‪ ,‬וחס‬
‫בביתא הדין ליבטיל‪.‬‬ ‫ורק לענין לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא עשאו‬ ‫עליה ומשהה אותה אפי' רגע‪ ,‬אע"פ שביטל עובר‪,‬‬
‫שהב"ח ר"ל דכוונת רש"י דאף דהביטול הוא בלב‪,‬‬ ‫בין שתהא גלוסקא זו הפקר או יאוש‪ ,‬ומ"מ כיון‬
‫הכתוב כאילו ברשותו‪.‬‬ ‫שרוצה בה נעשית שלו דחצירו של אדם קונה לו‬
‫אבל נוסח הביטול שצריך לחשוב בליבו הוא כן‪.‬‬ ‫ושוב הראוני שבספר שיעורי ראש ישיבת פוניבז'‬ ‫דבר תורה‪ .‬וא"ת אין זכייה באיסורי הנאה‪ ,‬והא‬
‫ויש להביא בזה מש"כ הצל"ח על דקדוק דברי‬ ‫הגאון הגדול רב"ד פוברסקי שליט"א על פסחים‪,‬‬ ‫לענין ע"ז אמרינן (ע"ז מב' ע"א) גזירה דילמא‬
‫רש"י אלו‪ ,‬ודפח"ח‪ ,‬ז"ל‪ :‬דברי רש"י סותרים זה‬ ‫כ' שבפשטות דברי הרי"ף משמע דביטול מהני‬ ‫מגבה והדר מבטלה‪ ,‬והויא לה ע"ז ביד ישראל‪,‬‬
‫את זה‪ ,‬דפתח שיבטל בלבו ומשמע דדי בביטול‬ ‫בגדר של גילוי מילתא דלא ניחא ליה לזכות‬ ‫וכל ע"ז ביד ישראל אין לה בטלה עולמית‪ .‬וכל‬
‫בלב‪ ,‬וסיים שיאמר כל חמירא‪ ,‬דמשמע דצריך‬ ‫בהחמץ‪ ,‬ומק' על זה שם‪ ,‬ומסיק ומבאר בכוונת‬ ‫שכן חמץ שאין ביטולו מתחלה‪ ,‬אלא בדעתו שלא‬
‫שיאמר בפה‪ .‬ונראה דהא דבאמת סגי בהשבתה‬ ‫הר"ן כדברינו‪ ,‬דע"י הביטול ממילא חל בהחמץ‬ ‫רצה בקיומו‪ ,‬וכל שחזר ונתן דעתו עליו עובר הוא‪,‬‬
‫בלב‪ ,‬והרי בכל התורה כולה דברים שבלב אינן‬ ‫דין ההפקר‪ ,‬ויעוי"ש בדבריו הנפלאים שם באופן‬ ‫עכ"ל‪.‬‬
‫דברים‪ ,‬אלא משום שחמץ בלא"ה אינו ברשותו של‬
‫אדם‪ ,‬אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו‪ ,‬לכך‬ ‫אחר מהדברים כאן‪.‬‬ ‫ומבואר בדברי הרמב"ן שלענין איסורי הנאה‪ ,‬מה‬
‫סגי שמגלה דעתו בלבו שאינו רוצה בו‪ ,‬ועיין בר"ן‬ ‫ועכ"פ מבואר דאף שאין כאן חלות של הפקר‪,‬‬ ‫שאינו ברשותו מחמת האיסוה"נ‪ ,‬אבל כשרוצה‬
‫[ג' ע"א]‪ .‬וא"כ זה ניחא לדידן דחמץ אסור בהנאה‪,‬‬ ‫שפועל כהפקר להוציא הדבר מרשותו‪ ,‬אלא‬ ‫בקיומו והחזקתו של הדבר‪ ,‬נחשב שפיר לענין‬
‫אבל לר' יוסי הגלילי [לק' כח' ע"ב] שחמץ מותר‬ ‫כמש"כ הרמב"ן שע"י הביטול הוי' כנתייאש ממנו‬ ‫האיסור כאילו הוא שלו וברשותו‪ ,‬ולא מופקע‬
‫בהנאה כל שבעה‪ ,‬א"כ מן הדין הוא ברשותו‪ ,‬ואין‬ ‫שנותן דעתו שאינו רוצה בו מחמת איסורו‪ ,‬אינו‬ ‫הדבר מבעלותו מכח האיסור‪.‬‬
‫כאן שום חידוש שעובר בבל יראה‪ ,‬ודאי דלא סגי‬ ‫עובר בבל יראה מפני שחמץ זה ה"ה כממון אבידה‪,‬‬
‫בדברים שבלב‪ ,‬וצריך שיאמר בפה‪ .‬ומעתה רש"י‬ ‫שכיון שנתייאש ממנו בלבו‪ ,‬יצא מרשותו וכל‬ ‫ולפ"ז י"ל דזהו הגדר של ביטול דמהני כמו יאוש‪,‬‬
‫בשמעתין רוצה לפרש דברי רב יהודה‪ ,‬אליבא‬ ‫הזוכה בו קנאו‪ ,‬אף חמץ בזמנו ממון אבוד הוא‬ ‫שהרי כיון שכל יסוד החזקת האדם ובעלותו בחמץ‪,‬‬
‫דכ"ע גם אליבא דר' יוסי הגלילי‪ ,‬ולכך פתח רש"י‬ ‫מבעליו‪ ,‬וע"י הביטול קודם זמן האיסור ה"ה יצא‬ ‫שאז עובר על האיסור של קיום החמץ ברשותו‪,‬‬
‫שיבטל בלבו‪ ,‬שזה מועיל לרוב התנאים דסברי‬ ‫נובעת מעצם החזקתו ורצונו בקיומו באיסור‪ ,‬ולכן‬
‫חמץ אסור בהנאה‪ ,‬ומה שסיים רש"י שיאמר‪ ,‬היינו‬ ‫מרשותו ביאוש זה וכהפקר גמור הוא‪.‬‬ ‫כשמבטל בליבו ומוציא מרצונו את קיום הדבר‪,‬‬
‫לר' יוסי הגלילי צריך שיאמר בפה מלא‪ ,‬כל חמירא‬ ‫ומבו' בדברי הר"ן שעל כן מועיל ביטול בלב‪,‬‬ ‫ממילא יוצא הדבר מרשותו מחמת האיסור הנאה‪,‬‬
‫וכמש"כ רש"י בפסחים ד' ע"ב (ד"ה בביטול)‬ ‫ומעתה ממילא נחשב שאינו שלו ואינו ברשותו‪.‬‬
‫וכו'‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫הנ"ל דעיקר ביטול משום דכתיב תשביתו ולא‬
‫ודברי הגאון צל"ח זיע"א נפלאים עם מה שנתבאר‬ ‫וזה פי' דברי הרמב"ן הנ"ל‪ ,‬ז"ל‪ :‬שאין אדם עובר‬
‫למעלה בדברי הר"ן‪ ,‬שכל מה שמועיל ביטול לפי‬ ‫כתיב תבערו‪ ,‬והשבתה דלב היא השבתה‪.‬‬ ‫אלא על חמץ שלו שהוא רוצה בקיומו ודעתו עליו‪,‬‬
‫דעת התנאים הסוברים שחמץ בזמנו אסור בהנאה‪,‬‬ ‫וכן לשון הרמב"ם פ"ב מחמץ ומצה ה"ב שכ'‬ ‫הא נתייאש ממנו ונתן דעתו שאינו רוצה מחמת‬
‫הוא משום שרק מודיע שאינו רוצה בקיומו וזכותו‬ ‫ומה היא השבתה זו האמורה בתורה‪ ,‬היא שיבטל‬ ‫איסורו ולא יהנה בו לעולם אינו עובר‪ ,‬משל לממון‬
‫בחמץ‪ ,‬ומסלק עצמו מן החמץ כיאוש דאבידה‪,‬‬ ‫החמץ בלבו‪ ,‬ויחשוב אותו כעפר‪ ,‬וישים בלבו שאין‬ ‫אבידה וכו'‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫שהחמץ מחמת איסורו כבר אינו ברשותו‪ ,‬ואינו‬ ‫ברשותו חמץ כלל‪ ,‬ושכל חמץ שברשותו הרי הוא‬
‫זוכה בו לענין האיסור מחמת הביטול‪ .‬וממילא‬ ‫ויעוי' בר"ן על פסחים (א' ע"א בדפי הרי"ף ד"ה‬
‫דאין שייך כ"כ ענין של נוסח ביטול‪ ,‬כיון שאין‬ ‫כעפר‪ ,‬וכדבר שאין בו צורך כלל‪.‬‬ ‫ומהו) שמוסיף על דברי הרמב"ן עוד‪ ,‬ז"ל‪ :‬ומהו‬
‫צריך לבטל החמץ‪ ,‬אלא להפליג מדעתו ולהוציא‬ ‫ובסמ"ג (עשין טל) העתיק לשונו‪ ,‬והב"ח (או"ח‬ ‫ענין בטול זה‪ ,‬מוכח בגמ' (שם) גבי הא דאמרי'‬
‫זכותו ורצונו בקיום החמץ ברשותו‪ ,‬ודי בכך שיהיה‬ ‫תלד‪ ,‬ד) העתיקו וכ' ולא הזכיר כלל שיאמר כל‬ ‫הבודק צריך שיבטל‪ ,‬דביטול מדין הפקר הוא‪,‬‬
‫החמץ כהפקר שאינו ברשותו‪ ,‬וככל איסורי הנאה‬ ‫חמירא‪ ,‬אלא בעל כרחך לרווחא דמילתא הוא‬ ‫וכו'‪ .‬ואע"ג דהפקר כי האי גוונא לא מהני‪ ,‬דודאי‬
‫שאינם ברשותו של אדם‪ ,‬וע"כ אינו עובר עליו‬ ‫שנהגו כן‪ ,‬אולי משום עמי הארץ שמא ישכחו‬ ‫מאן דאמר בנכסי דידיה דלבטלו ולהוו כעפרא‪ ,‬לא‬
‫הביטול שבלב‪ ,‬נהגו לומר כל חמירא‪ .‬וכן נמצא‬ ‫משמע דהוי הפקר‪ .‬ותו‪ ,‬דבגמ' אמרי' מבטלו בלבו‪,‬‬
‫משום בל יראה‪.‬‬ ‫ובודאי דלענין הפקר ממונו הפקר בלבו לא מהני‪,‬‬
‫ד] והנה הר"ן (ט' ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה אמר רב‬ ‫במנהגים‪( ,‬טירנא עמ' לו' הגהות אות ע)‪.‬‬ ‫דדברים שבלב אינם דברים‪ .‬ותו‪ ,‬למאן דאמר‬
‫חסדא) כ' אמר רב חסדא וצריך שיבטל בלבו‪,‬‬ ‫ג] איברא דבירושלמי פ"ב דפסחים ה"ב (יג' ע"א)‬ ‫התם בנדרים (מג‪ ,‬א) אליבא דר' יוסי דהפקר‬
‫איכא מאן דפירש דלבו לאו דוקא‪ ,‬אלא לומר שאין‬ ‫כ' להדיא ז"ל‪ :‬רב אמר צריך לומר כל חמץ שיש‬ ‫כמתנה‪ ,‬מה מתנה עד דאיתיה ברשות זוכה לא‬
‫צריך להשמיע לאזניו‪ ,‬אבל צריך שיוציא בשפתיו‪,‬‬ ‫לי בתוך ביתי ואינו יודע בו יבטל‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ויעוי'‬ ‫נפקא מרשות נותן‪ ,‬ה"נ בהפקר‪ ,‬וכיון שכן בטול‬
‫ברי"ף (ג' ע"א) ורא"ש (פ"א סי' ט) שכ' היכי‬ ‫חמץ לר' יוסי היכי מהני מדין הפקר‪ ,‬והא לא אתי‬
‫דדברים שבלב אינן דברים‪.‬‬ ‫מבטל דאמר הכי‪ ,‬כל חמירא דאיכא ברשותי‬ ‫אלא היינו טעמא‪ ,‬משום‬ ‫לרשות זוכה ‪.‬‬
‫וכ"כ בחי' הריטב"א (ז' ע"א ד"ה והא תניא) ז"ל‪:‬‬ ‫דלא חמיתיה ולא ביערתיה ליבטיל וליהוי כעפרא‬ ‫דנהי דמאי דהוי ברשותיה דאיניש לא מצי מפקר‬
‫כתב הרי"ט ז"ל דלבו לאו דוקא‪ ,‬דדברים שבלב‬ ‫ליה כי האי גוונא‪ ,‬חמץ שאני לפי שאינו ברשותו‬
‫אינן דברים לענין הפקר‪ ,‬אלא לאפוקי שאינו צריך‬ ‫דארעא‪.‬‬ ‫של אדם‪ ,‬אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו‪,‬‬
‫וכ' הר"ן על הרי"ף‪ ,‬ז"ל‪ :‬דאמר הכי וכו'‪ .‬כמו‬ ‫ומש"ה בגלויי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי‬
‫להשמיע לאזנו‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫שכתוב בהלכות לשון זה אינו בגמ' אלא כך הוא‬ ‫זכותא בגוויה כלל סגי‪ ,‬ומהני אפילו לחמץ ידוע‪,‬‬
‫וצריך תלמוד מה הגדר בזה שצריך שרק יוציא‬ ‫כדאמרי' וכו'‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫מקובל ביד הגאונים ז"ל‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫בשפתיו‪ ,‬אף שאין צריך להשמיע לאזניו‪.‬‬ ‫ובב"י (תלד‪ ,‬ב) כ' על דברי הר"ן‪ ,‬ז"ל‪ :‬ואע"פ‬ ‫ולכאו' צ"ב מדוע גילוי מילתא בעלמא דלא ניחא‬
‫והנה לפי מה שהבאנו דברי הב"ח שכ' ליישב דע'‬ ‫שנמצא קרוב לנוסח זה בירושלמי בלשון הקודש‪,‬‬ ‫ליה סגי‪ ,‬הרי מאחר שהאיסור הוא שלא יהא החמץ‬
‫הירושלמי‪ ,‬דהא דבעי' אמירה של נוסח זה דכל‬ ‫דגרסינן בפרק כל שעה (ה"ב)‪ ,‬רב אמר צריך‬ ‫ברשותו‪ ,‬וממילא עשאו הכתוב כאילו ברשותו‪,‬‬
‫חמירא וכו'‪ ,‬היינו שבנוסח זה יאמר בליבו‪ ,‬מבואר‬ ‫שיאמר‪ ,‬כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע‬ ‫א"כ כיצד יוצא החמץ מרשותו בגילוי מילתא‬
‫שפיר דבעינן שאמירה זו אינה דיבור גמור‪ ,‬אלא‬ ‫בו יבטל‪ .‬מכל מקום כיון שבמה שנהגו לומר יש‬ ‫בעלמא דלא ניחא ליה בהחמץ‪.‬‬
‫דרך של כוונה ומחשבה שלא רק חושב בליבו‪ ,‬אלא‬ ‫תוספת דברים‪ ,‬וגם אינו בלשון הקודש כמו שהוא‬
‫שגם מוציא בשפתיו‪ ,‬אבל אי"צ שישמיע לאזנו‪,‬‬ ‫בירושלמי‪ ,‬כתב שלשון זה אינו נמצא בגמרא וכו'‪.‬‬ ‫והנראה בביאור תוספת דבריו בזה‪ ,‬דודאי אי‬
‫אבל רבינו שכתב בסי' תלו' (קעט' ע"ב) שאם‬ ‫בעי' לכך דהביטול יהא מועיל כהפקר‪ ,‬והיינו‬
‫כיון דאין הדיבור עיקר אלא כוונת הלב‪.‬‬ ‫מחשב לבטל בלבו סגי‪ ,‬ואע"פ שנוהגין לומר כל‬ ‫שיהא חלות ההפקר מוציא הדבר מרשותו‪ ,‬כמו כל‬
‫ויעוי' בפרי חדש (תלד' סע' ג) שמאריך בענין‪,‬‬ ‫חמירא וכו'‪ ,‬לא מצינו שתיקנו חכמים לשון זה‪,‬‬ ‫מקום שהפקר מוציא הדבר ופועל בקנין הבעלים‬
‫ז"ל‪ :‬כתב בטור בסי' תלו' שנהגו לומר כך‪ ,‬אבל‬ ‫אלא שנהגו כך‪ .‬יש לתמוה עליו‪ ,‬דכיון שנמצא‬ ‫בחפץ‪ .‬זה אינו‪ ,‬מהנך ג' טעמים שכ' הר"ן‪ ,‬דאי"ז‬
‫מעיקר הדין אם מחשב בלבו לבטל סגי‪ .‬וכן דעת‬ ‫ירושלמי זה‪ ,‬הרי מצינו שתיקנו חכמים לבטל בפה‪,‬‬ ‫לשון הפקר אלא ביטול כעפר‪ ,‬וכן דלא מהני בלב‬
‫רבינו ירוחם [נתיב חמישי סוף ח"ה]‪ ,‬וכן נראה‬ ‫דדברים שבלב אינם דברים‪ ,‬וכן דלרבי יוסי דל"מ‬
‫מדברי הר"ן בריש פסחים [ג' ע"א‪ ,‬ד"ה אמר רב‬ ‫עכ"ל‪.‬‬ ‫הפקר עד דאתי לרשות זוכה‪ ,‬הכא נמי לא שייך‬
‫יהודה]‪ ,‬וכן רש"י [שם ו‪ ,‬ב] פירש הבודק צריך‬ ‫אלא שהב"ח (שם) כ' לבאר בדברי הירושלמי‪,‬‬ ‫שיחול דין ההפקר להוציא החמץ מרשותו‪.‬‬
‫שיבטל בלבו‪ .‬וכן נראה‪ ,‬דבכל מקום אמרינן‬ ‫ז"ל‪ :‬ואפשר לתרץ דסבירא ליה לרבינו‪ ,‬דמש"כ‬
‫מבטלו בלבו‪ .‬אבל הר"ן כ' בפרק כל שעה [שם‬ ‫בירושלמי וצריך שיאמר וכו'‪ ,‬היינו שיאמר בלבו‪,‬‬ ‫לכן פי' הר"ן דהחמץ מחמת איסורו הרי אינו‬
‫ומה שהוציא לשון אמירה ממשמעו הוא‪ ,‬משום‬

‫מאורות הכשרות ׀ ניסן תשע"ט ‪9‬‬